חמש עשרה דקות [1]

אנדריאה 19

"ואי אחותי, אני מתעלפת." ג'ו' התנשפה.
"האצבעות שלי נתלשו מהמקום." אמרתי כשבאמת האצבעות שלי הולכות להתלש מהמקום.
"מה עוזרת המעלית המפגרת הזו אם היא רחוקה מהדירה." התלוננה.
אני וג'ו עם ארבעה דלים של צבע.
כן ארבעה! אמרתי לה להזמין שניים.
אנחנו נמצאות בקומה שלנו, צעדנו שלושה צעדים והתעייפנו.
"מה את מטומטמת?" ג'ו אמרה. "נגרור את זה."
חכם.
הנחתי את הדליים על הרצפה בשביל לגרור אותם בעזרת רגלי.
"אני אעזור לך." יד גדולה הרימה את שני הדליים בקלות.

"בסוף באת לעזור." אמרתי.
"תירוץ בשביל לראות אותך." הוא הסתכל אליי בפלירטוט וצעד לעבר הדלת.
סומק עלה בלחי בשנייה. אך השפלתי את ראשי וניסיתי להסתיר.
"מה את דוחפת אותי?" גו צעקה.
"סתמי, סתמי. כמה את צועקת מהבית שמעתי אותך."
"אנטוניו, ואו. כבר התגעגעת? עברה רק שעה וחצי."
"ידעתי שאת לא מסוגלת לצבוע עם הידיים השמאליות שלך."
"יודע מה? לא צריך את העזרה שלך, סתם מיותר." הזעיפה לעברו פנים.
"אנחנו צריכות, ג'ו. הדירה ענקית.״
אמרתי, שלפני כמה דקות התלוננו שאנחנו צריכות עזרה מאיזה שכן.
"שהיה". היא הניפה את ידה.
"שנתחיל?" הראיתי לג'ו' מבט שמראה הרבה צרות.
"נתחיל." היא החזירה לי באותו מבט.
"או שיט." אנטוניו אמר.

עברו שעתיים והתקדמו די מהר.
עכשיו, אני ואנטוניו צובעים את החדר שינה וג'ו את השירותים.
"לחוצה לגבי מחר?" אנטוניו שאל בזמן שהעביר מברשת הלוך וחזור על הקיר.
"כן, למרות שהתקבלתי לתפקיד אני לא יודעת אם הבוס אקבל אותי שמעתי שהוא פיטר הרבה עובדים לאחרונה."
"אין לך מה לדאוג, את חכמה. תראי לו שיש לך ביטחון, ולהראות כמה את יכולה, ולא כמה את לא יכולה.״
"אעשה זאת."
"אחרי זה אתן חייבות להתקין פה מזגנים דחוף."
"כן, חיי-." פאק.
הוא הוריד את החולצה שלו כך שהוא חושף את גבו השרירי והרחב.
להפנות מבט אל הקיר. להפנות מבט אל הקיר.

נאדה*- כלום.
איחו דה פוטה- בן של זונה.

"טעות להשאיר אותכם לבד!" ג'ו נכנסה אל החדר בזמן שהיא שולחת אליי מבטים זועפים.
"מה? לא עשינו כלום, תירגעי." אנטוניו הסתובב אליה.
"כן, כלום. אה אן?"
כחכחתי בגרוני, "נאדה*״.
"ראיתי מה עשית..." היא הזעיפה פנים.
"רק נהניתי מהנוף." אמרתי בלחש וחזרתי על המשפט שאנטוניו אמר בבית שלהם.
"חרמנית אחת. להזכירך יש לך חבר."
"אני לא חושב שאן חרמנית." אנטוניו אמר וצחק.
"כן, כן. בטח היא רק נראת לך תמימה אבל אתה לא יודע על מה היא חושבת בלילות."
"ג'ו!!" זרקתי עליה קצת צבע.
איפה הטאקט שלה?
"אני לא חושבת על שום דבר בלילות שיהיה ברור." הסמקתי ממבוכה ואמרתי לאנטוניו. ״אם כבר ג׳ו חושבת על דברים ולא רק בלילה!״
אנחנו מתנהגות כמו ילדות וזה משעשע אותי.
"את כזאת חמודה כשאת מובכת".
"איכככככ". ג'ו צעקה בגועל והשליחה צבע אל אחיה.
הוא הסתכל עליה במבט מאיים.
"שלא תעז!" היא הרימה באיום את מברשת הצבע.
"את ביקשת את זה". הוא השליך לכיוונה הרבה צבע.
"איחו דה פוטה*!!"
"שמרי על הפה שלך". הוא צחק.
וככה במקום לצבוע צבענו את אחד השניה וזו הייתה חוויה.

עברו חמש שעות. השעה היא 16:00 ואנחנו פה מ12:00 שלושתנו נשכבנו מרוסקים ועייפים על הרצפה שעטופה בניילון , שבעקבות הצבע הרצפות לא יתלכלכו, ואז תהיה לנו עבודה כפולה, וזה לקלף את הצבע מהרצפות.
פלטתי נשיפה מפי, "ואו. סיימנו."
"כן, נשאר רק להזמין רהיטים בסיסיים לבית."
"עשינו עבודה טובה." אנטוניו אמר.
"כן".
"מה הייתן עושות בלעדיי." הוא המשיך להגיד.
"היינו מסתדרות טוב מאוד!" ג'ו הפנתה אליו מבט.
"כן בטח" הוא ענה.
נעדתי בראשי וחייכתי "אתם כמו חתול ועכבר."