חמש עשרה דקות [1]

אנדיראה 49

היי! גם בטיקטוק אני רואה את התגובות שלכן ומעריכה כל אחת ואחת
אוהבת מלא מלא אתן לא מבינות כמה!!❣️
כל אחת פה מדהימה! אתן מפרגנות במלא אהבה וזה מחמם את הלב❣️

אנחנו צועדת אל עבר הבית של ליאון.
דלת הבית פתוחה לרווחה.
זה רק מגלה לי שהם רוצים לסיים עם זה כמה שיותר מהר או שאולי לא לתת לו עוד שניות נוספות לחיות.
נכנסנו לתוך הבית של ליאון, שום דבר לא השתנה חוץ מהצעקות של כאב שנשמעות מהחדר של ליאון.
אני מצטמררת.

אני ונינה נכנסות לחדר של ליאון כשצעקות כבר הופכות לצעקות של בכי.
הדבר הראשון שאני רואה זה ליאון צמוד לקיר ואני מזדעזעת מהמראה. אני ונינה קופאות. אלוהים. זה נוראי!
זה נראה קטטה בדיוק כמו בסרטים.
ליאון רוצה לקרוס על הקרקע, הוא חלש לא מצליח לעמוד. אך ניק לא מאפשר לו. לואיס מכה בו בחוזקה בעזרת הקביים שלו, ליאון מתכווץ בכאב, בוכה מבכאב. מביט בי, מביט בי נואשות, מתחנן לעברי בעזרת עיניו. ניק סוטר לו בחוזקה ואני נבהלת.
לכל הרוחות... ניק.

נאדה- כלום/שום דבר.

״תחזור על ההודעה המזויינת ששלחת לה!״ אנטוניו נוהם כשהוא לצד לו וניק ״מה עוד עשית? אל תרחמו עליו!״
״נא- נאדה*.״ הוא בקושי מצליח להוציא מילה.
ניק לא שם לב שנכנסנו עיניו של ליאון מתחילות להיעצם. הוא חלש הוא לא נאבק בהם, הוא לא מצליח.
״אתה אפס! מגיע לך למות! אתה איימת על פאקינג אישתי? אתה פאקינג רצית לאנוס את אישתי?!? אתה חולני!״ הוא איגרף את פניו ורעש לא נעים נשמע מצד ליאון, עצמאות נשברות.
אישתי, אישתי. הוא כל הזמן אומר אישתי אך במצב הזה אני לא נותנת לזה חשיבות אני נכנסת להלם.
״תפסיקו!״ הצעקה של נינה מעוררת אותי.
״ניק...״ אני לוחשת עדיין בהלם. מבטינו לכודים והמבט שלו... בחיים לא ראיתי את המבט הזה, מבט של כעס, שנאה יותר מדי רגשות מתחוללות בתוכו. האם הוא יתנהג אליי כך בשלב מסוים? האם זה מה שאחרים רואים מהצד ואני לא? בדיוק כמו שקרה עם ליאון, אולי ניק יהיה כמו ליאון.
לואיס לא מפסיק, ניק לא מפסיק מכים אותו ודם לא מפסיק לנזול מפניו של ליאון.
״איפה השוקר?״ ניק נוהם.
״לא הבאנו.״ לואיס משיב.
שוקר?! שוקר חשמלי? מטורף.
אני צועדת לעברם אך נינה מושכת אותי בכוח חזרה.
״ניק אתה תהרוג אותו!״ אני זועקת בזמן שהוא ממשיך לחבוט בפניו.
כן לאון עשה מעשה נוראי אבל להרוג אותו? לא יגרום למצב להשתנות לטובה אלא להפוך לגרוע יותר.
יש לו אימא וחברים...
״אני מודע לזה.״ לעזעזל.
״זה מה שמגיע לו! תצאו מכאן.״ אנטוניו פוקד.
״אוי אלוהים, יקרי! זה מספיק הוא קיבל את מה שהוא צריך, תרגע.״
״בריונים, מקומם בגיהנום.״ נשמע שלואיס משנן את המשפט שאמר.
״אנשים.״ סטירה, ״שפוגעים.״ אגרוף, ״באנשים.״ עוד אגרוף, ״שאני אוהב.״ בעיטה, בעיטה. כל מילה שניק מוציא מפיו זה עוד מכה ובעיטה בליאון
״הולכים למות.״ לואיס המשיך אותו בשעה שקב פגע בצלועות של ליאון.
אלוהים, אלוהים. ליאון כבר לא איתנו. ניק מחזיק אותו באוויר, ראשו של ליאון שמוט הצידה בחוסר הכרה והם ממשיכים, הם ממשיכים כשהוא מת!
זה מסתיים עכשיו!
״הוא כבר מת!״ אני רצה לעברם ועומדת מול ניק מושכת את ידו שאוחזת בחולצתו של ליאון ונעמדת מול ניק.
״תפסיק-״ אני לא מספיקה להשלים את המילה כשראשי עף הצידה בעקבות האגרוף החזק שניק הטיח בפניי זה גרמה לי לסרחורת נוראית
לפני שאני מתחילה להתאושש ולהוציא את הכאב מפי
אני מתכווצת בכאב כשאני מרגישה בבטני מכה חזקה. הקב של לו.
אני גונחת בכאב.
אוי אלוהים לחשוב שליאון קיבל הרבה כאלו.
״אתם פסיכים! פסיכים!!״ נינה רצה לעברי אני קורסת על הקרקע ומשתעלת. המכה בבטן הייתה חזקה נורא לא הצלחתי להחזיק את עצמי ואין לי שרירים שיגנו עליי. אני רגילה לקרוס על הקרקע, אני רגילה לזה שמכאיבים לי פיזית ונפשית.
ידעתי שזה לא יסתיים.
האגרוף שקיבלתי מניק על פניי הכאיב לי לא רק פיזית.
האיזור - בו פגע בי האגרוף - בוער.
״אני אהרוג אותך ניקולאס! אני אהרוג אותך, נשבע לך.״ אנטוניו נהם.
אני מביטה בלואיס וניק מבטם חלול, קמטים של דאגה על פניהם.
לואיס מתכופף לעברי וניק עומד מבלי לנוע ידיו שמוטות על צידי גופו כשהוא מביט בי אני רואה את הגרגרת שלו נעה ואת הדם נוזל מידיו.
אני סורקת מאחוריי את ליאון המראה שלו נוראי אני מושמיטה  את יד אל עבר צווארו ״הוא חי.״ לחשתי בהקלה.
״תראו מה עשיתם?!״ נינה בוחנת את פניי.
״מה עשיתי...״ אני שומעת את ניק לוחש.
״אוי, שותפה לעסק. אני מצטער. אני מצטער! לא התכוונתי שזה יפגע בך.״
הנהנתי לעברו.
״תגידי שאת סולחת לי, בבקשה.״
״אני סולחת לואיס. אני יודעת שלא התכוונתם.״
״זה כואב לך?״ שאל
״כן.״ לא שיקרתי.
״איפה כואב לך?״
״בבטן ובפנים.״
אנטוניו סינן קללה.
״אני אביא קרח.״ לואיס לוחש בכאב פניו מתנצלות.
הם לא התכוונו לפגוע בי.
״לא לואיס. אתה עם הרגל השבורה הכל בסדר.״ אמרתי
״אני אביא קרח.״ נינה הציעה.
״אן, אני כל כך, כל כך מצטער.״ לואיס שוב התנצל.
״זה בסדר שותף לעסק. עכשיו אנחנו גם שותפים לכאב.״ נסיתי להקליל את האווירה.
״כן...״ נימת קולו עדינה אך עדיין הוא לא מרגיש נעים.
״ניק, תתנצל יאפס.״ אנטוניו מעורר אותו.
אני מתבוננת בניק מהקרקע כשהוא מתכופף לעברי אוחז בפניי בעדינות ובוחן אותי.
״מה עשיתי...לואיס, לואיס הכאבתי לה.״ הוא מדבר אל לואיס כאילו אני לא כאן.
״זה בסד-״
״לא, לא די! מה עשיתי! מה עשיתי?! אני פגעתי בך. אני פאקינג הרבצתי לך אני לא מאמין.״ ידיו אוחזות בצידי פניי קמט של דאגה על מצחו.
״סניו-״
״ציקה לא רציתי, לא רציתי להרביץ לך אני מבטיח לך אני בחיים לא התכוונתי להרים עלייך יד אני נשבע לך.״ הוא מחניק את דמעותיו.
הגעתי למסקנה שהוא לא כמו ליאון, הוא לא התכוון להרים עליי יד.
נינה מניחה מגבת עם קרח על לחיי המקום הכואב. אני מרגישה דפיקות חזקות באיזור, זה קרוב לעין קרוב לאף.
״אנחנו מצטערים אן.״ אנטוניו אמר.
״אן אני לא סולח לעצמי. אני לא אסלח לעצמי בחיים על מה שעשיתי.״
״ניק אתה בוכה?״ נינה שואלת בהלם.
אני חושבת שהיא מעולם לא ראתה אותו מזיל דמעה.
אך הכל בסדר, הם לא התכוונו באמת להכות אותי.
״הכל בסדר.״ אמרתי וניסיתי להתעלם מהכאב.
״למה זה לא נשמע שהכל באמת בסדר אן?״ ניק יודע לקרוא אותי.
״מה שלא בסדר זה מה שעשיתם.״ אמרתי את האמת.
״בכלל לא בסדר.״ נינה מזעיפה פנים לעברם.
״הוא פגע בך.״ ניק מודיע
״ומה עם אימא שלו? אימא שלו תוכל לאבד את הבן היחיד שלה והאימא תיפגע יותר ממנו היא לא עשתה כלום.״ זה נשמע יותר שהתחננתי. ״היא תשאר לבד... זה הבן שלה.״
״אני לא רוצה שיתקרב אלייך יותר או יחשוב עלייך.״ ניק אומר.
״להרוג זו לא הדרך.״ השבתי
״זו כן.״ לואיס אמר.
״אלוהים.״ נינה לחשה כשהיא מביטה בלואיס
״זו הדרך.״ ניק המשיך יותר להכניס בנו תדהמה.
אנטוניו שותק שתיקה של הסכמה.
מה נסגר? מה קורה פה?!
ניק שם לב שאני לא אוהבת את זה, שם לב שנינה, בכלל! לא אוהבת את זה.
היא צודקת זה באמת הורס אותם אני לא רוצה שיפגעו.
״אני לא אהרוג אותו.״ ניק מפתיע אותי .״אך כל יום אני אשלח לו איום חדש עד שיפחד לחשוב עלייך אפילו.״ בשעה שהוא אומר זאת שיעול כושל נשמע מאחורי ליאון מתחיל לפקוח עיניי ולגנוח מכאב.
״לעזעזל...״ הוא מסנן
״המזדיין קם לתחייה .״ אנטוניו אמר.
כולנו מביטים בו, מבטו נח על  ניק ולואיס ובשניה פרצופו של ליאון זועף אך קשה לקלוט את זה שכל פניו חבולות ונפוחות.
״אן? זה בגללך.״ הוא לוחש.
ליאון סורק את פניי, ״בחיים לא הייתי מכה אותך כמו המפלצת.״
הוא משתעל ופניו מתעוות בכאב.
״ליאון, נטפל בך.״ למה אכפת לי? למה אכפת לי כשהוא פגע בי? איים עליי. למה אני דואגת לו כל־כך?