חמש עשרה דקות [1]

ניקולאס 48

היום בעבודה אני אהיה עמוס יותר מבדרך כלל.
כשאני ואן הגענו לעבודה חצי מהמתמחים הגיעו אליי למשרד מפגישות שלא נקבעו מראש, הראש שלי רגיל לזה.
כרגע יש לי דקות קצרות של הפסקה ואני מסדר לעצמי את היום.
הדבר הכי חשוב, לוס.
לוס מגיעה היום, אני חיכיתי לזה בשביל להבין מה קרה, למה, ואיך.
אני אקבל כל תשובה לשאלה שאני אשאל והיא לא תעז לשקר לי.
אני רק נזכר ביום הזה ואני רותח בעצבים על מי שנעל את אן, וזו לוס אני יודע. ואני הולך להבין מה היא חשבה לעצמה, ומי צילם את התמונה המזויינת.

צלצול.
אני מחייך.
אני פותח לה את הדלת.
״סניור,״ אני אוהב שהיא קוראת לי ככה.
״סיימתי את הדוח יש לי עוד עבודה אך זה לא כיף כשאין מסביבי חברה אז הגעתי.״
״אני לא מתנגד לזה. אשמח אם תאמצי את זה.״
״אתה צריך עזרה?״ היא מתיישבת ושואלת.
״תעזרי לי עם הפלאפונים לגבי יום שני? לואיס בדרך כלל אחראי לזה.״
״כמובן.״
״בטוח שאת לא רוצה לחזור לבית לישון?״ אני מוודא.
האמת, כל הדרך שאלתי אותה מפני שהיא פיהקה מספר פעמים.
״אני בטוחה.״

שנינו עובדים במרץ, אן עונה לאנשים שמתקשרים למשרדי ועושה עבודה מעולה גפ כשהיא נעזרת בי. יתר על כך, היא מתעדכנת לגבי יום שני.
״אפשר לראות?״ אן מצביעה על המסגרת שעל השולחן.
לא מזמן הנחתי אותה.
הרמתי את ראשי מהמחשב לעברה, ״את יכולה לעשות מה שבאלך.״ אני מחכה לראות את תגובתה והיא מכווצת את גבותייה.
״זו אני.״
״ראייה טובה.״ התבדחתי
זו התמונה שצילמתי אןתה עם הכובע שלי בחדר שלה.
אני אוהב את התמונה הזו. היא השומר מסך שלי. אני יכול להביט בתמונה הזו שעות ולא להתשעמם.
״למה? אוי ואבוי אני ניראת ליצ-״
״יפהפייה? נכון. יש עוד אחת.״ הראיתי לה את המסגרת הקטנה יותר.
״זו האהובה עליי.״ היא אמרה והסכמתי.
זו התמונה מההשקה שגזרתי את הסרט כשלואיס, נינה, גסטון אני גינגית והחשובה ביותר אן נמצאים.
זה הדבר היחיד שאני רוצה לזכור מהיום הזה, וכמובן שאת הקטע שקרה במשרד ישיבות למעלה.
פאק. רק מהמחשבה הזין שלי מגיב.

אני הרבה פעמים התבוננתי בתמונה של הגזירת סרט ודמיינתי את הוריי מהצד מחובקים ומחייכים.
אם זה לא אפשרי שזה יקרה אז למה לא לדמיין את זה?
צלצול פלאפון קוטע אותנו, אן עונה כשאני ממשיך בעבודה.

לאחר כמה רגעים לפתע אן שואלת, ״אתה שותה?״
אני עוקב אחר מבטה, מביט בארון שבתוכו האלכהול.
״שתיתי בעבר, הארון צבר אבק וכך גם בבית שלי. ברחתי, בעזרת השתייה ברחתי מעצמי,״ אני נפתח לפניה, ״בזמן שיש אנשים בעולם שלא בורחים וממשיכים בדרך בזכות עצמם בלבד. למשל את.״
הינה אני מראה לה את החולשות שלי, הקושי שלי. שוב.
אני צריך לזרוק הכל, והחליף את כל הוויסקי הזה בשמפניה.
אם אני ארצה להשתכר זה רק משמפניה כי אני לא רוצה שהיא תזכר בהם. באנשים שרצחתי, אם לא אני ולואיס הם היו ממשיכים את ״המסורת״ המזויינת שלהם.
אני לא מתחרט על כלום.
הדבר היחיד שאני מתחרט הוא שלא הכאבתי מספיק.
״כל אחד מתמודד עם הקשיים שלו בדרך אחרת, אי אפשר לשפוט או להתבייש בדרך הזו. אם זו הייתה הדרך שלך זה בסדר גמור.״
בסדר אלוהים, אני אתחתן איתה.
תנשום ניק, זה לא מקום מתאים לאכול את הפרופסור הקטן הזה.
היא ממשיכה לסרוק את המשרד בהתעניינות בזמן שאני מתבונן בה.
אני נאנח. זין על העבודה.
מאז שהיא הגיעה העבודה פחות מעניינת אותי וזה לא מפריע לי. כשהיא לא הייתה, העבודה הייתה מקום ראשון. אבל נכון לעכשיו, אנדריאה אלבארס במקום הראשון.
״אתה בוהה בי.״ לחייה סמוקות.
״אני בוהה בך, וכשאת מחזירה לי מבט אני נלחץ, תראי מה את גורמת לי, לא רק ללב שלי להשתולל כשאת רק מביטה ב-״
צלצול אני מתעלם.
״מביטה-״
צלצול אחר צלצול
״מי החופר?״ בדקתי במצלמות.
פאק. ידעתי. כי מי עוד יפריע לנו חוץ משניהם? פתחתי בלית ברירה את הדלת.
״זין, אני תמיד שנאתי פיות.״ לואיס נכנס.
״אנחנו בעבודה דבר יפה.״ קולה של נינה.
״זין, זין יש לי זין גדול.״
״אתה כבר לא שיכור תפסיק.״ נינה משיבה ביאוש.
נינה ולואיס נכנסו אל המשרד. לואיס עם קביים ורגל עטופה בגבס.
״למה אתה לא נח בבית לו?״ אן שאלה
״זה לואיס, הוא לא ינוח בבית במקום להיות בעבודה.״ עניתי לה.
״בדיוק כמוך.״ נינה אמרה אליי.
״אני רוצה להציע לבלונדה נישואים למה הרגל הזאת חייבת להישבר, איך אני ארד על הברכיים בשבילה?״
נינה מזדקפת ״יקירי...״ נינה נראת בהלם.
״אתה רוצה להציע לה?״ אן שואלת בהתלהבות.
לואיס כל היום עם הקופסא עם הטבעת אצלו הוא רק מחכה לרגע הנכון
נינה לא אמורה לדעת אך אני רואה שהוא לא התאפק.
״מהיום הראשון.״
״לואיס אתה רוצה להציע לי?״ היא ניראת נרגשת אך יש משהו שונה בהבעה שלה.
״ברור, בלונדה שלי, אני רוצה להתחייב להיות שלך לתמיד.״
אן מפנה את מבטה לעברי, ״סניור... זה מרגש...״
״הוא עדיין לא מציע לה, ציקה.״
״אני יודעת, אבל תראה איזה יפה זו אהבה זה מדהים. אתה לא חושב ככה?״ אני מתבונן בה מביטה בהם שהם מחייכים אחד לשני והיא פשוט יפהפייה והלב שלה, הלב הטוב שלה מאיר את פניה ביופי טבעי. ״שני אנשים שהיו זרים הופכים להיום האנשים החשובים של אחד השני זה יפהפייה לראות שני אנשים שגורמים אחד לשני לאושר בלי להתאמץ, אתה מבין?״
״אני מבין...״ לחשתי כשאני לא מסיט את מבטי ממנה.
״אני שמחה לראות מהצד זוג כזה ולדעת שיש לי גם אהבה. אהבה מכסה את הרוע מהעולם, אתה חושב ככה?״
רק בזכותה אני מבין כמה אהבה זה הדבר שאני הכי רוצה שישאר לי בחיים רק אם זה איתה, כמה שזה מדהים שזה איתה.
אני מבין עכשיו את פאפא אני מבין איך הוא הרגיש כלפי מאמא.
״אני חושב שאהבה זה אנדריאה אלבאס. אני חושב שהאישה הזו מכסה את הרוע העולם.״
אן מביטה בי עם עיניים מחייכות היא נורא מאושרת ברגע זה היא פותחת את פיה לדבר אך אני שואל,
״מה אם הבן־אדם לא מתאים לאישה?״ חיוכה יורד מפניה.
״הגורל לא טועה.״ היא השיבה.
נינה ולואיס משכו את צומת ליבי ושל אן.
אן מביטה לעברם אך ממשיכה לדבר אליי, ״אל תלך נגד הגורל, בבקשה ממך.״ נימת קולה שקטה.
״מה הגורל אומר?״ אני מביט רק בה.
״שאני ואתה זה לנצח.״ היא הפנתה את ראשה לכיווני והראתה לי את השרשרת. לנצח
ואני מאמין בגורל.
״אל תנטוש אותי.״ שמעתי אותה מלמלת אך לא מסתכלת לכיווני.
״אני לא.״ לחשתי. ״אני לא ציקה.״
״אם כן, את לא רוצה להתחתן איתי?״ לואיס עומד מול נינה כשדיו תופסות את הקביים.
״אני רוצה, כמובן. אך לואיס לא עכשיו.״ היא ניראת מתוסכלת
״מה קרה בלונדה? מה קרה בזמן האחרון? אני רואה את זה שאת שונה.״
״לואיס...״ דמעות מופיעות בעיניה ״תפסיק, הכל בסדר.״ היא לוחשת אני יכול לראות את עיניה עצובות.
אני לא רוצה להתערב. אן מביטה בי גבותייה מורמות למעלה בעצב.
לא יודע אם זה בעקבות השיחה הקצרה שלנו או בגללם.
״בלונדה בב-״
״אני לא יכולה מצטערת.״ היא התכוונה לצאת אך הצביעה אלינו ״ניק ואן תדאגו בבקשה ללואיס.״ ויצאה
״לא בלודנה! לאן את הולכת?״ לואיס מנסה להשיג אותה יחד עם הקביים אך זה מעקב אותו והוא משליך את הקביים וקופץ לעברה. עקבותיהם נעלמים משדה ראייתי.