חמש עשרה דקות [1]

ניקולאס 61

מטורפות. 200 עוקבים! אוהבת כל אחת ואחת ❤️
מי שמעוניינת ברענון מוזמנת לקרוא את
הפסקה האחרונה של פרק 60.
אוהבת מלא❤️

אני לא מאמין. אני פאקינג לא מאמין.
״לוקחים את קופיקו״.
״מחזירים אותו לאימא הביאולוגית״.
המבט בעינייה של אן כיווץ את ליבי. זה לא מגיע לה, לא מגיע לו.
המשפחה שלה... פאקינג לא מגיע להם את כל השיט הזה בחיים.
כל הנסיעה אני חושב על מציאת פיתרון.

הם מחכים בבית של אלה כדאי שאן תיפרד מאחיה הקטן.
ומה הם הוסיפו? ״וזאת תיהיה הפגישה האחרונה״.
אנחנו עוד נראה.
הנסיעה באופנוע נותנת לי גישה לעקוף את כל המכוניות. גם את של לואיס שנוסע יחד עם נינה וגינגית לכיוון הבית של אן.
אן כורכת בחוזקה את זרעותייה סביבי. אף כי הרוח החזקה שתוקפת אותנו אני שומע את הבכי שלה. זה כואב. כמה שזה כואב לשמוע אותה בוכה, וזה לא מאושר.
היא תמיד חיובית ועכשיו? לגמרי לא. היא לא מאמינה לכך שהוא יחזור ולאן תמיד יש תקווה. האמנם? כולם נטשו אותה, אין לה סיבה להאמין כתוצאה מכך. אבל אני אגרום לה, כמו שהיא הייתה עושה בשבילי. אני אחזיר את קופיקו, אני אהפוך את העולם ואם אצטרך לפגוע במשוגעת הזאת אעשה זאת אך ורק בשביל אן, בשביל אימא של אן שנותנת לי תחושה של אימא שנייה, בשביל קופיקו שמתייחס אליי כמו אל אח גדול והוא כמו אח קטן שתמיד חלמתי. בשביל משפחה שמגיע לה שתיהיה שלמה.
הרצון להגן על אן מכל דבר קטן הוא גדול וכל חיי הרצון הזה התעצם.
אני לא פוגע בנשים. הן הביאו אותנו לעולם, הן עשו הרבה בשבילנו. אבל כשהן פוגעות באישה שלי אני לא רואה בעיניים.
הכל נשכח, אני מדמיין את מכשפופה במקומן וזה מגביר את הזעם. אן מניחה את סנטרה על כתפי ולוחשת, ״אני מתגעגעת לקופיקו...״
״אנחנו נוסעים אליו״. אני משיב.
״נוסעים להיפרד ממנו״.
אני מחניק את דמעותיי.
״א...״ שיט. אני מחליק את החנק בגרוני. ״אני לא אתן לו ללכת״.
לא יודע מה שובר יותר - כשלוקחים את האח הקטן של כולנו או הלב השבור של אן.
למה זה קורה לה? למה כל בן אדם שנכנס לה לחיים נוטש אותה... היא לא כמוני, היא לא גורמת להם להתרחק היא גורמת להם להישאר ולהיות צמוד אליה. אם כך למה מרחיקים אותם ממנה?

אני עוצר בכניסה לחצר של הבית של אן. מבחין בשלושה רכבים מלפנינו. מנחש שזה שירות הרווחה, עבודת סוציאלית והשלישי בטח איזה בן זונה שיעשה את זה קשה יותר. וצדקתי.
הדלת כניסה פתוחה אך חוסמים אותה שלוש אנשים, קלעתי בול.
״תפנו את הדרך״. אני פוקד בקול סמכותי.
״מי אתה?״ האישה הנמוכה מעזיה לשאול.
״מי את?״ אן נוהמת לעברה ואני מחייך כתגובה. ״זה הבית שלי, תצאי לי מהחיים״. אן לגמרי עצבנית, זה נדיר לראות.
האישה שלי לא צריכה לדחוף אותם בשביל שיפנו לה את הדרך. אני צועד אחריה.
אני מוצא את גברת אלה על הקרקע, מתחננת ומייבבת. ״אל תקחו את הבן שלי!!״ הזעקה שלה נכנסת למקום הרגיש שלי.
פאק. אני לא אחזיק מעמד.
היא נראת חסרת אונים, אבודה. אני לא רוצה לדעת מה מתחולל בראש שלה. אני רוצה לחבק אותה, להרגיע אותה ולהעיף את הבני זונות לעזעזל. אבל אני צריך לתת לאן ולאימא שלה את הרגע שלהם.
״מאמא...״ אן מצטרפת אל אימה ועוטפת אותה.
״איפה הילד״. הגבר עם השחור דורש לדעת נראה שמאבד סבלנות.
ברצינות, איפה קופיקו?
״הוא נעל את עצמו כי הוא לא רוצה״. אלה אמרה, ״הוא רוצה להישאר איתנו!״
״תוציאי את הילד או שזה יהיה בכוח-״ הגבר מתחיל להגיד אך הוא נדחק הצידה בגסות כשגינגית קוטעת אותו.
״זוזו לי מהדרך יבני זונות״. גינגית נכנסת לדירה ומעיפה אותם הצידה, הם מסתדרים שוב בשורה אך לואיס דוחף אותם גם כשנכנס ונינה אחריו.
״מה קורה פה? מה זאת האלימות הזו?!״ הגמדה נראת בהלם.
״קופיקו לא חוזר לאימא המשוגעת״. גינגית קבעה.