חמש עשרה דקות [1]

אנדריאה 40

שבוע הבא יעלו הרבה פרקים על זה שלקח הרבה זמן לכל פרק❣️

״ניקולאס גר לבד?״ מאמא שואלת בסקרנות.
״כן.״
היא לא שאלה, שאלה נוספת, כאילו זה ענה לה על הכל.
"נעלה לניקולאס, להגיד לו שלום.״ מאמא וקופיקו הגיעו אליי לדירה אחרי השריפה.
ניק, נינה ולואיס נמצאים בפנטהאוז של ניק, דואגים לו.
״אפשר, גם נינה ולואיס נמצאים, הם עובדים יחד עם אן.״ גו אמרה כשהיא צועדת אל עבר דלת הכניסה.
״התחברת לניקולאס, מאמא.״ אמרתי בשמחה.
זה משמח אותי מפני שאת ליאון היא לא אהבה והתחברה בכלל.
זה הפריע לי.
ולבסוף היא עשתה את הדבר הנכון. אך, עכשיו זה משמח אותי לדעת שהיא מתחברת לניק.
״הוא ילד מקסים,״ היא משחילה את זרועה בזרועי כשאנחנו צועדות לעבר המעלית.
״הוא בן שלושים ואחת, לא ילד.״
״בשבילי הוא ילד, כמו שאת הילדה הקטנה שלי גם כשתהיי בגיל הזהב .״
נכנסו אל המעלית כשקופיקו לוחץ על כל הכפתורים וגו מרחיקה אותו.
״אפשר לראות על בן אדם את הטוב שלהם ממבט ראשון,וניקולאס היקר כזה. הוא מזכיר לי את מיגל.״ קשה למאמא להגיד את השם של פאפא, שומעים זאת בקול שלה, וזה כואב לי.
״אן את מסודרת, אימא שלך אוהבת את החתן. עכשיו לא יהיו ריבים בין המשפחות.״
בזה אני בטוחה, לצערי.
הן לא יודעות על המשפחה של ניק, זה שלו.
אם ירגיש צורך לשתף אותם הוא יעשה זאת.
זה אישי שלו, אני לא יכולה להרשות לעצמי לחלק לאנשים מידע אישי של בן אדם.

נקשתי בדלת הגדולה והרחבה שלו, לקח לי זמן לחשוב אם לנקוש, לצלצל בפעמון, ללחוץ על הקוד, יותר מדי אופציות.״תפתחי, תפתחי לא צריך לנקוש.״ גו אחזה בידית אך לפתע הדלת נפתחה על ידי לואיס.
״הינה אן!״ הוא פתח את זרועותיו, ״התגעגעת אליי. עברו כמה שעות והיה לך נורא קשה בלעדיי, אה?״
״אתה לא מבין כמה קשה, בכיתי מגעגוע לא יכולתי לסבול את זה.״ זרמתי איתו ופרצופי מראה עצב מזויף.
״כנסי, שותפה לעסק."
״כנסי? היא מוזמנת תמיד את לא צריכה לנקוש בדלת.״ אני שומעת את ניק צועק מהסלון.
״גם אתה רוצה לגנוב את אן שלי?״ גו שאלה.
״יש גם אורחים.״ לואיס סרק את מאמא וקופיקו.
אנחנו נכנסים אל תוך הפנטהאוז של ניק ואני מתנענגת מהמראה של ניק.
הוא מרווח על הספה זרועותיו השריריות פרוסות על המשענת הספה, רגליו בפיסוק קוראת לי לשבת עליהם, וחיוך רחב על שפתיו והגומה...
״איפה קפטן אמריקה הספרדי?״ קופיקו נכנס ודחף את לואיס הצידה ללא הצלחה.
״ניק? קפטן אמריקה הספ-״ לואיס נחר בבוז, ״בטח...״
קופיקו מסתובב לעברו בחדות, ״אתה מקנא!״ מרים אליו אצבע מאשימה.
״אני לא. ממש לא מקנא.״
״אתה יודע מה אתה? אתה ת׳אנוס*!״
לואיס פתח את פיו בהפתעה, ״חצוף קטן!״
כולנו סביבם צופים בהם ומשתעשעים מהמופע הקטן.
״אני לא קטן!! אתה קטן, בעצם! אתה ענק!״ קופיקו פותח את זרועותיו מדמה משהו גדול, ״ענק וסגול כמו ת׳אנוס.״
״לילד הזה יש פה חצוף.״
״תפסיק לריב עם ילד בן ארבע.״ אמר ניק.
״זה דווקא משעשע.״ נינה אמרה כשהיא יושבת על הכורסא כשרגליה שלובות, שיערה הבלונדיני אסוף ויפה.
ליטפתי את שיערו הקצר של קופיקו, ״כל הכבוד קופיקו, תמשיך כך.״ אמרתי לו.
״אן! השותפה שלי לעסק. אני מאוכזב... את אמורה להיות בצד שלי.״
״אני לא בצד של הרעים.״
ג׳ו שרקה, ״לא הייתי שותקת.״
לו הניח יד על חזו וכיווץ את פניו ״אווץ, הכאב לי.״
קופיקו צחק כתגובה והוציא לו לשון.
״אני אוהבת אותך, לו.״ עטפתי אותו בחיבוק והוא בחזרה.
״גם אני אותך אן שותפה לעסק רק כשאת בצד שלי.״
״אני לא אוהב את החיבה הזו.״ ניק משנה את התנוחה שלו ורוכן קדימה.
״אן היא אחותי הקטנה, ניק הקנאי,״ לואיס שתק לרגע והמשיך , ״אתה שם לב? אתה ממציא לעצמך עוד שמות חיבה ניק החרמן, ניק הקנאי מה הבא?״
קופיקו עולה על ניק וצועק, ״ניק החזק!״ לואיס מביט אל קופיקו ארוכות.
״למה לעזעזל הילד הזה אוהב כל כך את ניק? מה איתי?״ הוא מתסכל עליו בתסכול.
״אתה לא כמו קפטן אמריקה הספרדי שלי.״
נינה סימנה ללואיס להתקדם לעברו ״לואיס זה בסדר אני אוהבת אותך.״ היא משכה אותו אליה והשאירה נשיקה קצרה על שפתיו.
״זה מספיק לי, בחיי.״
״מהנה לראות שהכרת חברים בעבודה,״ מאמא אמרה בזמן שהיא צועדת להתיישב בספה אחרי שניק הציע לה לשבת, ״אתם תמיד מוזמנים אליי לארוחה, כולכם.״
״אוכל של אימא ספרדיה, בא לי טוב תמיד.״
״אוכל תמיד בא לך טוב, בייב.״
״מהו שמך?״ מאמא בוחנת את לואיס בחיוך קטן, החיוך היפה של אימא.
״לואיס.״
״מתוק לואיס, לך יקרי, אדאג למנה מיוחדת.״
״קפצו לי כולם, האימא אוהבת אותי.״
״אי אפשר שלא לואיס.״ נינה אמרה כשלו משחק בשיערה האסוף.
״אפשר!״ קופיקו הכריז וכולנו צחקו כתגובה.
חוץ מלואיס.