חמש עשרה דקות [1]

ניקולאס 33

השעה אחת עשרה בלילה ולא זכור לי שמישהו אמור להגיע, למען האמת אף אחד לא מגיע אליי, פגישות איתי הן אך ורק בעבודה.
אף אחד לא נכנס לחיים הפרטים שלי מלבד לואיס דילן ואדוארד.
הייתי באמצע שיחה עם לואיס, הסמנכ״ל בעיניי העבודה ונאלצתי לסיים את השיחה. אני לא קורא לו בדרך כלל הסמנכ״ל מפני שהוא שונא כשאני מציג אותו בעיניי עבודה ׳העוזר האישי שלי, לואיס.׳ הוא מעדיף לואיס. הוא שונא את הרשמיות לפעמים.
זרקתי על עצמי חולצת טריקו קצרה, כך שאפשר לראות את שרוול הקעקוע שלי בצד ימין וטרניג אפור.
סובבתי את המפתח ופתחתי את הדלת.
אין מצב.
אני צריך לשפשף את העיניים שלי טוב, טוב בשביל להבין אם אני רואה נכון.
החלום הרטוב שלי התגשם? כרגע אני לא חולם. הפנטזיה שלי מול העיניים שלי.
ניסיתי לבלוע את רוקי אך לא הצלחתי איך אפשר לנשום שכך היא ניראת מולי? בלי כלום. זאת אומרת, עם חתיכת בד לבנה.
היא בפתח הדלת חצי עירומה, רגליה יחפות. שיערה רטוב עושה לה מראה סקסי אכשהו, כמו תמיד. מגבת עטופה סביב גופה. המגבת קצרה כל כך שמסתירה רק עד סוף ישבנה, אני משער, אם היא תסתובב - ואני אשמח - אוכל לדעת אם צדקתי.
אני לא מפספס את זה שכולה נוטפת מים וסבון?
"ציקיטה?"
הפרצוף שלה מבוהל. הבחורה רוצה להיעלם מפה.
אני מופתע בדיוק כמוך...
מה היא עושה כאן לבושה ככה?
"אני- מה." היא גימגמה ונראת מבולבלת לחלוטין. "בטעות." היא הסמיקה והסתובבה. אך במהירות התקדמתי ותפסתי בזרועה.
"למה עלית לפה?" שאלתי. מנסה להשאיר את עיניי בפניה ולא להוריד אותם.
"לא, אן."
"מה?"
״אן, קוראים לי אן או אנדריאה.״
הקמט במצחי מעמיק, ״מה את עושה כאן?״
היא התעסקה עם העגיל, "חשבתי מישהי אחרת גרה פה."
"את בטוחה?" הרמתי את גבותיי בהתגרות.
"כן! ג'ו אמרה לי." היא מאוד מבוהלת מהסיטואציה.
צמצמתי את עיניי, "אם הייתי המישהי האחרת," אני סורק את גופה, ״מה הסיבה שאת עולה אליה במגבת ומרוחה ב... סבון?"
היא השפילה את ראשה למטה ואמרה, "אני התקלח-" אחזתי בסנטרה כדי שתביט בי. אני לא יכול שאנשים מוריד מולי את ראשם - תלוי האנשים - אמנם עכשיו הסיבה היא אחרת שאני רוצה שהיא תביט בי.
"תסתכלי עליי כשאת מדברת." אמרתי בטון סמכותי.
אני צריך לראות את הים והיבשה.
״בבקשה.״ הוספתי.
מה נסגר. ממתי, ממתי אני אומר בבקשה?
לחייה סמוקות והיא פתחה את פיה כדי להגיד משהו ולאחר מכן סגרה את פיה.
"תסבירי."
"התקלחתי ואז המים הפסיקו לעבוד, אז ג׳ו הציעה לי לעלות לשכנה למעלה ולהתקלח אצלה." היא לקחה צעד לאחור והדקה את המגבת לגופה, "אבל היא התבלבלה, אתה לא נראה לי כמו השכנה שהיא תיארה לי. אני אחפש שכנה אחרת." אמרה את המשפט במהירות.
"לא!" פאק. תרגע זאת רק בחורה.
כחכחתי בגרוני, "זאת אומרת, לא. כנסי, יש אצלי מים והם גם חמימים." זזתי הצידה.
היא היססה.
"זוכרת שאני לא נושך?" ניסיתי להקליל את האווירה וזה צלח.
יש לי את זה.
היא צחקקה, "מקווה שאתה לא מהסוג הנושך." היא חזרה על אותו משפט שאמרה בבר.
היא נכנסה לדירה שלי ואני אחריה, סגרתי את הדלת.
פאק. אני מעכל כשאני סורק את גופה מאחור.
המתמחה שלי אצלי בבית עם פיסת בד שבכל שנייה יכולה להחליק לה מגופה.
אני עוצר. למה הכנסתי עובדת שלי לבית? היא הבחורה היחידה שנכנסה לי לדירה, מלבד העוזרת שהייתה לפיי שנתיים ונינה לא הכנסתי נשים לדירה שלי. בתקופה שהייתי עם נשים היה חשוב לי להגיד להן שזה לא יקרה אצלי ואותן נשים בדרך כלל הציעו שנזדיין בבית שלהן או ברכב שלי. לא עשיתי מזיון עניין, לא הייתי מהבחורים הטובים שלוקחים את הנשים לבית שלהם ונשארים לישון איתן ונותנים להם ללבוש מהחולצות שלהם.
הזדיינו וחזרתי אותה לבית או במקרה שלי אני חזרתי לבית שלי.
לואיס צדק אני צרה צרורה.
"אני אעשה את זה מהר, מבטיחה." היא סרקה את הבית.
"קחי את כל הזמן שיש לך, צ׳יקה."
היא הסתובבה לכיווני במבט חודר, "תפסיק. לקרוא. לי. כך." מבטה זועף ומתוק נורא.
"לא, צ׳יקה." חייכתי. אני אוהב שהיא מתעצבנת.
היא גילגלה את עיניה והמשיכה לסרוק את הבית.
"מה עשית?"
"כלום." משכה בכתפייה.
"גילגלת לי עיניים?"
"אולי." היא הסתכלה אליי עם חיוך סגור.
"זו פעם אחרונה."
"אחרת מה?"
אחרת הפעם הבאה שתגלגלי יהיה כשאני מוצץ לך את הכוס.
"פחות שאלות, פחות שקרים." אמרתי.
היא שוב גילגלה את עינייה.
בכוונה.
"עדיף שתיכנסי עכשיו." כי אם לא אני משליך אותך על השולחן ואטרוף את הכוס שאני בטוח שהוא מתוק כמוך.
"טוב, סבאלה."