חמש עשרה דקות [1]

אנדריאה 41

יום לא נעים עברתי היום. הוא הרגיש לי כמו יומיים ארוכים.
הניתוק הנוראי שחזר, ההתקפי חרדה, השריפה, הכאב של ניק,
ואימא, אימא שלי המסכנה.
אני משדרת לעצמי שוב שהכל יהיה בסדר, מכניסה לראשי, שזה בסדר שקשה לפעמים. זה תמיד עוזר לי.
אך כרגע לא, אני חושבת רק על אימא שלי, גם לי קשה, אבל לאימא זה יותר.
אימא הרגישה לבד, היא אמרה לי שקשה לה להיות לבד. הבדידות מכאיבה לה.
אני שוב נזכרת בשיחה שלנו שקרתה לפני כמה דקות.
״כל בוקר אני קמה מקווה לראות את מיגל לצידי, אך הוא לא שם. אני הייתי רגילה לזה שאני הולכת לישון, שאני בזרועותיו של בעלי, אמנם, כרגע אני הולכת לישון לבד, קמה למיטה קרה, מיטה ריקה. מתפללת שידפוק בדלת ויבוא, הבדידות זה הדבר שהכי קשה לחוות, עברתי הרבה בחיים והבדידות מכאיבה לי.״
זר לא יבין את ההרגשה, ואני לא מבינה.
אבל רק מלחשוב על הסיטואציה הזו זה צובט לי את הלב, האיש של חייך, אהבת חייך, עוזב אותך ביום בלי התראה מראש ואז הסיוט מתחיל, את מתחילה שגרה שאת לא רוצה בלית ברירה מתכנסת לתוך עצמך. אני רק מדמיינת את מאמא, נכנסת למטבח לבד, אןכלת לבד, חוזרת לעבודה מצפה לראות את בעלך אחרי יום ארוך, אך כלום. השגרה שלך משתנה אחרי שהכל היה יחד איתו במכה נעלם יחד עם האושר.
והדבר שעושה זאת יותר קשה שלוקחים את הבן שלך ממך, והבת הקטנה שלך בפנימייה.
לא חשבתי תמיד כך לעומק אני רוצה לצעוק על אבא שעזב אותנו שגרם לאימא להרגיש כך אך מצד שני אני רוצה לחבק אותו.
״ואדיראן שלי, הילד שלי כמה קשה לי בלעדיו, קשה לאימא לאבד ילד. צמיד משתמשים בהשוואה הזו ׳זה כמו שאימא מאבדת את הילד שלה׳ למשהו קשה וכואב.
אך, אני מסתכלת עלייך ומודה לאלוהים שהשאיר לי אותך, ברבי.״ היא אמרה את הכינוי שאחי נתן לי, כשהיא מושכת באף בצחקוק.
״החוסר בגברים שלי, שעזבו אותי היה קשה מלכתחילה, את היית בפנימייה ומרקוס שלי לא היה, כשהצעתי לאמץ זכר לבית, זה היה חסר לי פחדתי שלא תרצי פחדתי שתחשבי שאני כבר לא אתייחס אלייך בניגוד לכך, היית נורא נלהבת מהרעיון, סמכת עליי, ידעת שתמיד אתייחס אלייך באותה צורה.
אומרים שילדים נותנים כח, וזה נכון, קופיקו נתן לי כח, היצורים הקטנים שמתרוצצים לנו בין הרגליים, הם הכח שלנן האושר שלנן הפ מראים לנו את הצד שלהם והצד שלהם ורוד ושמח. ואת,״ אני עדיין יכולה להרגיש את המגע של ידה על לחיי ועיניה מתכווצות בחיוך שמסביבם קמטים של חיוך. ״הראת לי שגם בדידות היא רגש שיש בו חיים. אנדריאה יקרתי, הזכרת לי כמה אני יכולה להיות עצמאית ומאושרת כשאת לצידי, את נותנת לי את ההרגשה שאני אימא טובה, אימא שתמיד חלמתי להיות. למרות שאני לא רואה זאת.״
שדיברנו והיא אמרה זאת נדהמתי.
איך זה שמאמא לא מודעת לזה שהיא מלאך, שהיא אימא שכל ילד חולם.
״מאמא, את הגיבורה שלי ושל קופיקו, של פאפא ואדריאן, את דואגת לנו לא כי את צריכה, כי את רוצה מתוך הלב הזהב שלך, דואגת שנרגיש טוב, שנאכל, נשתנה, נישן נשמח, שנראה רק את הטוב, אני גאה בך מאמא, את אף פעם לא מוותרת, כי את אימא.״
מצד אחד הלב שלי משבר לרסיסים אחרי הווידויים שמאמא סיפרה. מצד שני, זה חימם לי את הלב שהיא נפתחה כך איתי, שסיפרה לי הכל. אני בטןחה שעכשיו זה עשה לה טוב להוציא הכל.
היא תמיד תדע לבוא לדבר איתי כמו שאני באה אליה, הפסיכולוגית האישית שלי, המשענת שלי, אימא שלי.