חמש עשרה דקות [1]

אנדריאה/ ניקולאס 29

פרק ארוך ארוך❣️

כעבור שבוע, יום שבת.

"איך מתקדם עם הדירה?" אימי שאלה.
יום שבת, היום האהוב עליי.
כמו שהבטחתי לאימי שאני אבקר ואשאר אצלה שבת לארוחה.
"מעולה, הכל כבר כמעט גמור רק נשאר לנו לקנות כמה שטויות." לגמתי מהמיץ תפוזים.
"מה אומרת, אני ומרקוס נבוא לראות את הדירה השבוע?"
"כןןןן." קופיקו אמר בפה מלא מתפוחי אדמה מבושלים.
"אשמח שתבואו." חייכתי אליהם.
דיברנו, צחקנו, אכלנו.
יהיה לי קשה לא להיות הרבה זמן בלעדיהם. בכל זאת, כל החיים אני פה.
"מאמא." קופיקו אמר.
"כן."
"איך באים ילדים לעולם?"

"פאפא, איך באים ילדים לעולם?" הרמתי את ראשי לכיוונו.
ישבנו כולנו מסביב לשולחן האוכל והשאלה הזו סיקרנה אותי.
ילד בגן צחק עלי שחשבתי שחסידה מביאה את התינוק.
"את זה מתוקה, תשאלי את אימא שלך." הוא הפנה אליה מבט משועשע.
אדריאן אחי, הרים את מזלגו, גיחך ואמר, "כן מאמא תספרי לברבי הקטנה." והכניס את הרביולי לפיו והסתכל על מאמא כאילו רצה גם לדעת, למרות שידע.
"כשתגדלי אגיד לך." היא חייכה אלי חיוך קטן.
כתגובה הזעפתי פנים. "עכשיו אני רוצה לדעת!" התעקשתי.
"את נותנת חיבוק חזק חזק למישהו שאת אוהבת, ופוף יש תינוק."
אבא ואדריאן צחקו.
"ומאיפה הוא יוצא?" בחנתי את מאמא.
"הילדה הקטנה שלנו סקרנית." פאפא ליטף את שיערי.
הרמתי את חולצתי ולחצתי על הטבור שלי, "מהפופיק?"
"כן." מאמא קמה לעברי ודיגדה את ביטני, "מהפופיק."

"כשתגדל אגיד לך." היא ענתה.
הנעדי את ראשי וצחקקתי.
"אני גדול!״ הוא הזעיף פנים ושילב את ידיו בברוגז.
"אתה נותן חיבוק חזק חזק למישהו שאתה אוהב ופוף יש לך תינוק." היא אמרה את אותו משפט שאמרה לי כשהייתי קטנה.
"אדיר!" הוא פתח את עיניו.
הוא שתק שניה ואמר, "אבל הפופיק הוא עיגול פיצי איך תינוק יוצא משם?"
"הוא לא יוצא מהפופיק, קופיקו." הרמתי את הסכום שלי לכיור.
"הוא כן." אימי הזהירה אותי.
"הבטן תתפוצץ?" הוא חיבק את הבטן שלו בדאגה.
"לא חמוד," הודעה הופיעה על מסך הפאלפון שלי ואימי שלחה את ידה אל הטלפון "ואו, איזו תמונה אנדריאה." היא צחקה.
"אני בחרתי!״ קופיקו אמר בהתלהבות.
"זה מהמם." אימי חייכה. ״תשלחי לי אותה, לאוסף תמונות שיש לנו בשידה בסלון. שלחו לך מייל דרך אגב."
לקחתי מאמא את הפאלפון.