חמש עשרה דקות [1]

ניקולאס 18

אני עומד מול חלון הזכוכית הנקי, משקיף בנוף המרהיב, באורות הצבעוניים, בירח הלבן והעגול.
השעה כבר מאוחרת וכולם כבר חזרו לבתים.
פתאום מחשבה עולה לי לראשי, איך אבא ואימא היו מגיבים שהיו רואים את העסק שלי. בטח הם היו גאים כל כך.
אני מדמיין שהם היו מכריחים אותי להצטלם ליד הבניין שלי, מדפיסים אלפי עותקים של התמונה שכתוב בגדול, תראו, זה הבן שלנו מצליח ובגדול! ומחלקים לכל איש ואיש ברחובות.
פאק, אני מוצף געגוע.
וכמו כל יום אני מצפה לראותם בפתח דלת ביתי.
אם לא זה, חבל שלפחות אין לי אח או אחות שהייתי מסתכל עליהם ורואה את פרצופם של הוריי.
אח ואחות כמו שיש כמעט לכל אחד, שלא משנה מה, ישארו איתי לתמיד, כמו שהוריי היו צריכים, להישאר איתי לתמיד.
אבל לא הצלתי אותם... זה באשמתי.

תמיד קינאתי בילדים שהיו להם אחים והורים שבאו לבקר אותם, לאסוף אותם, לחבק אותם, לנשק אותם, לספר להם על היום שלהם.
במקום הורי, חסמין החזירה אותי לביתה, ובפעמים כשהיא לא יכלה, היועצת לקחה אותי.

במקום להיות בן־אדם בודד אני רוצה פשוט משפחה... כמו שיש לכל אחד. אבל לא. גם אין הורים וגם לא זכיתי לאחים.
אני לבד. בלי משפחה. ואש שלקחה איתה את כל עולמי.
אך אני נזכר בלואיס.
אחי הקטן שלא מאותו אבא ואימא.
שכל התיכון היה לצידי, שהכל החיים והדרך היה לצידי.
שממזמן הפך למשפחה שלי.

וכאילו הם קוראים את מחשבותיי ונמצאים יחד איתי, כוכב נופל בדיוק חולף במהירות מול עיניי.

מאוחר יותר לואיס נכנס למשרדי. "ניק, אני חותם ויוצא אתה בא?" לואיס שאל כשנכנס למשרדי.
"לא. לילה טוב, לו." עברתי על קבצים במחשב.
"אתה מתכוון לעשות פה לילה לבן? השעה כבר תשע בלילה אין לך מה לעשות פה אפילו תמרה כבר בבית."
"לעבור עוד קצת על קורות חיים."
הוא שמט את כתפיו ופלט אנחת יאוש, "אחי, עברנו על מלא ובינתיים הצלחנו להשיג עשרה עובדים, לך לנוח מחר אעזור לך."
החלקתי את אצבעותיי בשיערי. "אנחנו עסק גדול, לא מספיק לי. אני חייב עוד."
"אתה נשמע אובססיבי. יתר על כך, גם ממש לחוץ על זה. תראה אותך."
"אני נראה בסדר גמור."
"כן ברור. אתה רק כל הזמן קורא קורות חיים של אנשים זרים שרק על השם שלהם אתה פוסל. אתה רק כל הזמן נשאר בעבודה עד הלילה בשביל לחפש עובדים שבסוף תפטר אותם . וככה כל יום, עובד, חוזר לבית לישון. ושוב, עובד חוזר לבית לישון. אתה רק עובד ועובד מתי בפעם האחרונה בילת? יצאת? מתי זיינת בפעם האחרונה? הכרת בחורה בכלל כל השנים האלו? זוגיות? יצאת לנשום אוויר? אני דואג לך אחי."
לא ביליתי הרבה זמן.
כל החיים שלי סביב העבודה וככה זה ישאר.
זה מסיח את דעתי לבלות.
בנוסף לכך, אני כבר בן 31 ואני לא צריך ומסתדר מעולה בלי שום בחורה שתכנס לחיי או שתספק את צרכיי.
אני לא מעוניין באף אחד, לא צריך אף אחת. העבודה שלי היא במקום הראשון.
"אתה צריך." הוא אמר כאילו קרה את מחשבותיי אף על פי זידע רק לפי המבט. "אחי תזדיין עם מישהי, תצא לפאב, תשכח מהכל לפחות ליום אחד. או שנצא אני ואתה לשתות, בחורות יפות, נו? משכנע?"
"לא."
"ברור שלא תרצה, לא זיינת מלא זמן שכחת את ההרגשה ורואים לפני המצב רוח הרדוד שלך.״
יש יום אחד שהוא לא מדבר על זיון?
"זיון לא משפר את המצב רוח." אמרתי באדישות.
הוא צחק צחוק חזק ומוגזם. מדי. "אחי, אחי. ניראלי באמת כבר שכחת את ההרגשה, אתה בבעיה."

הוא התקדם אל עבר הארון השחור שבקצה של החדר והעביר את ידו על המדף של הארון, "זה כבר אבק. טוב, אם לא שתיתת מהוויסקי הרבה זמן במשרד, המצב שלך בסדר.  לא מושלם אבל בסדר." הוא התקדם לעברי וטפח על כתפי, "בקיצור, אחי. מחר אני ואתה הולכים לבר לשתות, כי אם לא זיון אז שתייה תעופף אותך קצת ותתן לך כמה רגעים של אושר, אם אתה מכיר את המילה הזו, ואולי גם אארגן לך איזה לילה בלתי נשכח."
"כן לואיס?" הסתכלתי עליו בפרצוף מבוהל.
"מה?" הוא עצר כמה שניות "אה, פאק מטומטם לא התכוונתי אליי היית מת! אני אארגן בחורה שתארגן לך לילה בלי נשכח אני רק-"
צחקקתי, "הבנתי, הבנתי".
"קבענו?"
"אם זה מה שיגרום לך לשחרר אותי לרגע אז כן."
"אז קבענו" הוא חייך, מרוצה מעצמו.
"אוהב אותך, לואיס." אמרתי לפני שיצא.
כתגובה מכך, הוא עצר הסתובב אלי לאט לאט.
"ניק? זה אתה? מתחזה?" תמיד ידעתי שיש לך רגשות תפסיק להחביא אותם ממני אל-"
נעדתי בראשי  ושילבתי את זרועותיי, "תגיד שאת אוהב אותי בחזרה ותסתום." צחקתי
"אוהב אותך בחזרה גבר."

לו תמיד יודע מתי לבוא, יודע איך להצחיק אותי מדברים מפגרים, הוא יודע לקרוא אותי כמו ספר פתוח. לעומת זאת, אצל אחרים אני סגור כמו רגליים של נזירה.
לואיס הוא חבר לחיים.
כמה שאנחנו שונים אחד מהשני כך אנחנו משלמים את אחד השני.

למרות זאת עדיין קשה לי לדבר איתו על הפלאשבקים והסיוטים שמופיעים לי בלילות.
לא שאני לא סומך אליו, אבל כמו שאמרתי להכחיש ולא לדבר על זה, כך אני ארגיש פחות אשם.