חמש עשרה דקות [1]

אנדריאה 38

⚠️אונס מפורט.⚠️

״לחיים פרינססה.״
מה נסגר? זה לא ניק אמר את זה.
הריח של הוויסקי אופף אותי ואני חוזרת לאחור.
אני לא רואה, לא מרגישה ולא שומעת כלום.
אני צופה בסרט של עצמי.
אחוזת אימה ומפוחדת.

״לחיים פרינססה.״
השטן הראשי מעל גבי, מרים את הבקבוק האלכוהול ולוגם ממנו.
החלק העליון שלי עירום, מונח על האדמה הקרה.
מרגישה את האדמה שורטת אותי, מטילה עליי עוד כאב.
השטן הראשי מושך את שיערי בכוח. בעקבות זאת, כל ראשי מתרומם למעלה ומולי הקיר רחוב.
דמעות צורבות את עיניי.
אני לא יכולה יותר.
״פור-פאבור.״ אני לוחשת בקול רועד.
״את יודעת, האלכהול הזה מתנה. הוא מחמם את גופי, מחרמן את גופי,״ הוא מחזק את האחיזה בשיערי, יכולה להרגיש שכמה שיערות נטלשו מקרקפת שלי.
הוא רוכן לעבר אוזני, ״את מריחה? ריח שאומר, אני אזיין אותך חזק כל-כך, ושכל פעם שתריחי אלכוהול תזכרי כמה חזק זיינתי אותך וכמה נהנת.״
אני מנעידה את ראשי בהיסטריה ״לא, לא, בבקשה!״ פניתי אל השטן השני. ״אני לא רוצה! אני ילדה.״ ניסיתי להתחנן אליו בנסיון כושל.
כל הגוף שלי רועד, חרד.
הביתה... באלי הבית.
השטן השני מקרב את המצלמה אל פרצופי. ״אוי, הפרינססה בוכה. תרגיע את הבכיינית, הביצים שלי כואבות.״ סינן בארסיות.

השטן הראשי מאבד סבלנות, ״אני לא רוצה לשמוע עוד מילה ממך!״ אמר בשעה שהוא מטלטל את ראשי ללא רחמים, כמו בובה.
אני גונחת מכאב, מסבל.
״תאמיני לי שזה יעשה לך טוב, רק תשתפי פעולה, זונה קטנה.״ השטן הראשי אמר בקול אפל ושיחרר את אחיזתו משערי.
אני מרימה מעט את ראשי, מזיעה, כועסת, מפוחדת, חלשה.
השעון שוב תופס את תשומת ליבי, עשר דקות.
כמה זמן זה ימשך? זה לא מסיים!
״איחו דה פוטה!״ צרחתי את נשימתי והתחלתי לייבב מבכי.
כולי רועדת, מכניסה לתוכי כוחות ומתחילה להשתולל בפראות.
אני אוספת את כל הכוחות שנותרו בי.
להוציא הכל! אן, את יכולה! אל תתני להם לחלל אותך!
אבל הם כבר עשו את זה. קול קטן לוחש לי.
השטן השני מדבר אל המצלמה ״כאן תראו את החסרת אונים מנסה בכוח שאין לה להשתחרר מזיון בחינם.״
״אני לא רוצה את זה.״ אני מתרסקת על הרצפה ביאוש ובוכה. ״אני לא רוצה.״ לחשתי.