חמש עשרה דקות [1]

אנדריאה 14

"ואו." הרמתי את ראשי והסתכלתי על הבניין הגבוהה והרחב. זה גורם לי להרגיש קצת תחושה של מועקה.
מעל הדלתות הכניסה האוטומטיות רשום MrSm בגדול בצבע כסוף.
נראה כל כך פאנסי, נקי ובעיקר יוקרתי.

*סניוריתה- גברת.

"שלום סניוריתה*, מי את?" שאל השומר בכניסה.
שיערו שחור אסוף בקוקו קצר, בערך בגיל 30 גבוה ורחב ידיים.
לא אשקר שהוא נראה גבר נאה וחסון.
"הולה, אני פה בשביל ראיון עבודה."
"מהו שמך?"
"אנדריאה אלבארס."
הוא בדק בטבלאט שלו ואמר, "כנסי דרך שער האבטחה, בהצלחה." הוא חייך חיוך לבן שיניים.
"תודה רבה לך."
עברתי דרך שער אבטחה.
אוקי המקום נורא מאובטח, אמרתי לעצמי והתקדמתי לכיוון הפקידה בקבלה שנראית בגיל העמידה, גמדה ושמנמנה. שיערה מגיע עד לכתפייה. היא שמה לב אליי ושולחת אלי חיוך מלא שיניים ואמיתי שגרם לי לחייך אליה בחזרה.

*בוניטה- יפה, יפיפה.

"הולה בוניטה*." היא אמרה
"הולה," חייכתי בביישנות. "אני באתי בשביל ראיון עבודה אצל לואיס רוס."
"מעולה, תלכי ישר ואז שמלה לכיוון המעלית, קומה 15."
"תודה רבה לך," הסתכלתי על תג שמה "תודה, תמרה."
"באהבה, בוניטה." איזו אישה מלאת שמחה ואהבה אני מאוד כבר מתחברת אליה.

הלכתי לכיוון שתמרה הורתה לי ואיך לא, שלוש מעליות.
נכנסתי למעלית האמצעית לחצתי על כפתור 15, מספר שמביא לי רק מזל רע אבל נקווה שהפעם הוא יביא לי מזל טוב.
הגעתי לקומה ונשכתי את שפתיי התחתונות. המקום הזה פשוט מושלם אני מפחדת לנשום בשביל לא להרוס פה משהו.
הכל לבן, אפור ונקי כל־כך.
המסדרון ארוך ומלא עובדים ומשרדים.
אישה שנראית בגיל 27 אני משערת, שיערה בלונדיני חלק טבעי שאסוף בחצי קוקו. נמוכה ממני בכמה סנטימטרים בודדים עיניה כחולות ויפות מתקדמת לעברי.
"נראית לי קצת אבודה, מחפשת מישהו?"
אני אוהבת אנשים כאלו, שפותחים ראש ושואלים.
"שלום. כן אני מחפשת את לואיס רוס ? באתי לראיון".
"כנראה שללואיס התגשם הפנטזיה ואשתו הגיע." היא מלמלה לעצמה.
"סליחה?" שאלתי בביישנות ומבולבלת.
היא נופפה את ידה בביטול ואמרה "מהו שמך?"
"אנדריאה אבל כולם קוראים לי אן, נעים מאוד." הושטתי את ידי לכיוונה.
"נינה, נעים מאוד אן." היא לחצה את ידי ושלחה אלי חיוך מקסים.
"לואיס נמצא במשרד בסוף משמאל את תיראי שלט מנכ"ל ניקולאס רומרו. לואיס הוא העוזר האישי שלו, הסמנכ״ל.״ הסבירה.
"תודה רבה לך, נינה." אמרתי והנחתי את ידי על חזי בשביל להודות לה.
"בהצלחה, אן. ואני אוהבת את העיניים שלך זה מגניב בטירוף." הצורת דיבור שלה גרמה לי קצת לשחרר לחץ.
"תודה רבה." אמרתי והשפלתי את ראשי ממבוכה.

אני מנסה שלא לשמוט את הלסת אז אני נושכת את שפתיי התחתונות.
מה זה לעזאזל המשרד הענקי הזה?
זה יותר ענק מהסלון שלנו בבית.
לפני שנכנסים הדלת בצבע לבן ונקי, כמובן. מבחוץ לא רואים ממה שיש מבפנים. כשנכנסים כל הקירות בצבע לבן חוץ מהקיר זכוכית שמלפני שמשקיף על העיר היפה והצבעונית. באמצע המשרד הענקי יש שולחן ארוך שמיועד למנכל עם מחשב, דפים תיקיות והכל מסודר בשולחן.
בנוסף לכך, יש שלושה כיסאות מול השולחן ומאחורי השולחן כיסא רחב ושחור.
ליד הכניסה יש ספה ארוכה שחורה שמזמינה כל כך ולא יהיה אכפת לי להחליף אותה עם המיטה שלי.
בסוף המשרד יש פינת קפה ועוגיות –חמוד- חשבתי לעצמי.
בצד שמאל יש דלת גם לבנה אני מנחשת שזה שירותים קטן או מחסן.
בקיצור, הכל לבן, מרווח, נקי וריח מושלם של גברים.

"את אנדריאה?"
קפצתי בבהלה והנחתי יד על החזה מאִינְסְטִינְקְט. הסתובבתי ואני די בטוחה שזה לואיס.
"מצטער, לא התכוונתי להבהיל אותך ומצטער שאיחרתי." הוא התקדם אל עבר השולחן שגל של ריח טוב נודף ממנו.
"הכל טוב." הסמקתי ממבוכה.
הוא חיכה שאני אשב ואחר כך התיישב בכיסא הגדול ואני באחד הכיסאות שממול.
לואיס נראה גבר בן 29 אני מנחשת, שיער בצבע שחור, לעומת זאת עיניו בצבע כחול. גבוהה מטר 88 אני משערת. חולצה לבנה מכופתרת מגוהצת ומכנס שנראה שעולה יותר מהחיים שלי בצבע שחור. "להציע לך משהו לשתות?"
"מים בבקשה." הוא מזג לי מים והגיש לי.
"גראסיס." הודיתי.
"אני לואיס העוזר האישי של ניקולאס נעים מאוד. אני והמנכל עברנו על הקורות חיים שלך והתרשמנו מאוד. ניקולאס, שהוא המנכ"ל. לא יהיה בראיון אך אם תתקבלי אני אקבע לכם פגישה השבוע."
"מעולה." אמרתי בביטחון.
תהיי מי שאת.
"מוכנה?" הוא חייך.
"תמיד."