חמש עשרה דקות [1]

ניקולאס 58

אני מתעורר בעקבות הצילצול הלא פוסק של השעון מעורר.
אני פוקח את עיניי במאמץ, מרגיש כמה העפעפיים שלי כבדים יותר ממשקולת. מכווץ את הפניי כשאני מריח קיא מכיוון הבגדים שלי ולא זוכר מתי הקאתי, אולי באמצע הלילה? או אתמול בבר.
אני רוכן אל עבר הפאלפון ומכבה את השעון ועל הדרך קורא את השעה שמופיעה על המסך. ״פאק״. אני לוחש.
צריך להיות ב8:00 בפגישה שאני מדבר בה.
האמת היא שציפיתי לקום עם הנגאובר אך זה פחות גרוע ממה שחשבתי שארגיש כשאקום.
אני מתרומם מהמיטה, לוקח מהשידה כדור.
לרגע חושב איך זה הגיע לשם ואז מרוצה מזה שאני או אן לקחנו אתמול כדור וזאת הסיבה שאני בלי הנגאובר.

אני מוריד את מבטי לבגדיי המקומטים ומזדעזע.
אני מסובב את ראשי ומביט בדבר הכי חמוד שראיתי.
היא ניראת בשינה טובה כל כך שלא באלי להפריע לה. הפרצוף שלה מעוך על המיטה.
החיוך שלי גדל כשישבנה חשוך לנגד עיניי, השמלה שלה עלתה. שתינו עדיין עם הבגדים מאתמול אני בטוח שהיינו עצלנים מדי בשביל להוריד אותם.
אני מתרומם מהמיטה בשביל להכין ארוחה קלה לאן עד ששירות חדרים יגיע ובנוסף שוקו.

אני מניח על השידה את הארוחה הקלה והשוקו וקולט את הגרביים שלי על רגלייה, על הרצפה הנעליים שלי זרוקות. אני לא זוכר שהחלפנו נעליים. מעניין אם הורדתי לעצמי מהגבריות והלכתי עם עקבים. אני מחפש את העקבים ורואה שהן לא נקרעו והעקב לא נשבר. או.קיי. לא נעלתי אותם.
אני מטפס על המיטה בשקט בשקט ומסיט בעדינות את קצוות שיערה מפניה. היא עדיין יפה, תמיד יפה.
אני מתעלם מהכאב ראש ומהריח הנורא שנודף ממני ומצלם אותה. כל הגלריה שלי יותר תמונות של אן מאשר תמונות שקשורות לעבודה.
לאחר מכן אני מוריד ממנה את השמלה מעט שתכסה את ישבנה החמוד ומעביר את ידי על גבה, ״אן... תתעוררי. השעון מצלצל צריך לקום.״
היא נאנחת ומוציאה מילים לא ברורות וחוזרת לישון.
״צ׳יקה, יש לך גם פגישה בשמונה. קדימה. בוקר טוב.״
״בוקר טוב.״ קולה חלש בעקבות זאת שקברה את פניה בכרית.
אני מגחך. ״בוקר טוב, ציקה.״ אני שוכב על צידי ומשעין את ראשי על ידי.
״איך אתה מרגיש?״ היא מתרוממת והיא נראת עייפה נורא כשהיא משפשפת את פניה בעזרת ידייה.
״האמת יותר טוב ממה שציפיתי.״ אני מעביר לה את הכדור.
״כן,מייקל נתן לנו אתמול כדור.״ אה, זה הוא.
״אני לא זוכר.״
״עד כמה אתה זוכר?״
״ישבנו בבר, צחקנו, דיברנו וקמתי כשהישבן שלך מול הפרצוף שלי ואני חושב שקמתי באמצע הלילה.״
״למה?״
״הקאתי.״
״למה לא הערת אותי?״
״לא זוכר בטח ראיתי כמה שאת ישנה טוב.״ אני מתעסק עם השיער הרך שלה. ״את זוכרת משהו מאתמול?״
״אני זוכרת במעורפל כמעט הכל, ללא ספק נהנו.״
״כן? לא עשיתי שטויות?״ קרצתי לעברה.
״עשית הרבה שטויות, יקירי. לרגע חזרת להיות ניק המתבגר ומשום מה היית לחוץ מהבום!״ היא הופכת אותנו כך שהיא יושבת עליי בפיסוק
״ממה?״ אני מחייך חצי חיוך.
״מהבום!״ היא לוחצת על חזי בעדינות, ״בום! בום! בום! תתחבאי אן!״
אני מביט בה בבילבול אך לא עוצר את הגיחוך שלי, ״אן?״
״בום! בום! הזין שלי בום!״ הצחוק שלה יחד עם הבעת פנים העייפה שלה מקשה לי את הזין.
״אני חושב שאת עדיין מסטולה.״
״אתה.. הרגשת ש- ניק,״ היא מתרוממת ממני במהירות והבעת פניה משתנה, ״יש לי להקיא״. היא רצה אל השירותים ואני אחריה.
אני אוסף את שיערה כשהיא מקיאה כמה פעמיים לתוך האסלה.
בטח הקאתי הרבה בלילה מפני שאין לי להקיא והריח שנודף ממני מגלה לי שהקאתי יותר מדי.
״שיט,זה רק מיין?״ היא שואלת. ״זה כל כך נורא ומגעיל״.
״תוציא הכל, מותק״. ידי עוברת על גבה.
״לא באלי להשתכר יותר...״ היא משתעלת שוב ומקיאה.