האקרית - נסיכות המאפיה 1

פרק 32

אליסה
"אליסה, מה קורה איתך? זאת עם רביעית שאני קורא לך." אומר לי דון.
"מצטערת אני לא מרוכזת, אתמול בערב יצאתי למועדון והשתכרתי. טוני אמר לי שקוראים לזה הנגאובר." אני משקרת כי אין לזה קשר בכלל, הכאב ראש כבר עבר לי ממזמן. זה הפחד שמשתק אותי ואני לא יודעת מה לעשות. אני רוצה לספר ללוגן. אני יודעת שאני גוזרת גזר דין מוות על מאט, והאמת זה לא מזיז לי שימות, אבל אני רוצה את השרשרת של אמא שלי אני לא מוכנה לוותר על ההזדמנות שהיא תחזור אליי.
עכשיו כשמאט רחוק ממני אני מצליחה לחשוב בהגיון, בא לי שגם הוא ירעד מפחד, כמו שאני רעדתי ממנו לפני שנים, אני רוצה לשחק לו בראש. לוגן לימד אותי לחפש נקודות חולשה אצל אנשים כי ככה אפשר להניע אותם לעשות דברים אני מחליטה שמאט יהיה זה שיפיל את עצמו. אני אגרום לו לפחד עד שהוא יעשה טעות. בפעם הבאה שאני אראה אותו אנצל את זה לטובתי. עכשיו שהוא יודע שאני כאן יש לי הרגשה שהוא יגע לכאן הרבה.
"אוף, רציתי שנעשה תחרות אבל את לא במיטבך."
"דווקא תחרות זה טוב לי עכשיו, על מה חשבת?"
"בואי נראה מי מצליח לחדור למצלמות הדרכים ראשון."
"אתה צוחק עליי? זה קלי קלות.
"אוקיי אז של המוזיאון."
"או עכשיו את מדבר, אבל זה ייקח לנו זמן, כי נצטרך סוס טוראני, ושנינו יודעים שהקודים שלי יותר טובים משלך, לא שאני משוויצה."
"שוויצרית. יו יש לי, בואי נפרוץ למטוס."
"נו, גם זה הרבה זמן."
"את מפחדת?"
"ממש לא! קדימה תבחר מטוס." אני מאתגרת אותו.
"אין בעיה, המחשב יבחר בשבילנו," אני רואה על המסך רשימה של מאות מטסים, דון מפעיל את הקוד שלו, שמתחיל לעבור על ל המטוסים ואז נעצר על המטוס פרטי. " ג'יי225, יש לנו מנצח." מכריז דון.
"אין בעיה."
"מתחילים מעכשיו! מי שמשתלט על המטוס ראשון מנצח." אומר דון, ומתחיל להריץ את הקודים שלו. אני מריצה את הקוד שלי ומנסה לפרוץ למטוס ולא מצליחה כמו שחשבתי המערכות שם חדשות ומתחכמות זה ייקח כמה ימים. אני שותלת את הסוס טרויאני שלי וממתינה.
"סיימת?"
"כן, בואי נצא לארוחת צהרים."
"אוקיי," האמת שאני רעבה דילגתי על ארוחת הבוקר. אנחנו נכנסים למטבח, ומתיישבים על האי, כשאיאן מספר לנו על ארוחת הצהרים.
"אז את ולוגן?" שואל דון.
"מסתבר, אל תשאל אותי איך זה קרה כי אין לי פקינג מושג." אני אומרת.
"מטורף."
"בהחלט." אני אומרת ומעבירה נושא, "מה עם כריסטינה, החברה שלך?"
"לא יודע, היא התרחקה ממני לאחרונה, אולי זאת סתם תחושה אבל משהו עובר עליה מאז היום הולדת לה. אני לא מבין את זה."
"מצטערת אין לי מה לייעץ לך אני אחרונה שמבינה במערכות יחסים."
"כן..."
"אני רק יודעת שאם אני נתקלת בבעיה, שיכולתי לפתור אותה בחצי שעה. אני אבנה תוכנה שזה ייקח לי כמה שעות טובות, כדי שתפתור את הבעיה הראשונה שלי, בדקה." אני אומרת והוא מתחיל לצחוק.
"אני מת עלייך." הוא אומר ואני מחייכת במבוכה.
"אל תדאג בסוף היה בסדר." אני אומרת כשאיאן מגיש לנו את הצלחות ואנחנו מתחילים לאכול בשקט.
"אליסה שתסיימי לאכול תכנסי למשרד של לוגן, הוא קורה לך." אומר לי טוני. אני מהנהנת לו.
"מה עשית?" שואל דון.
"לא עשיתי כלום אני נשבעת." אני מנסה לחשוב על מה הוא יכול לדבר איתי אבל אן לי מושג.
אנחנו מסיימים לאכול ודון הולך לחדר המחשבים כשאני דופקת על דלת המשרד של לוגן.
"כן." הוא קורא. אני פותחת את הדלת ונכנסת.
"רצית לדבר איתי?"
"כן, רציתי לעדכן אותך בשני דברים." הוא אומר, "תכנסי." אני סוגרת את הדלת ומתקרבת לשולחן שלו, הוא יושב מאחורי נראה כל כך טוב שזה לא חוקי. הוא מתרומם מהכיסא ומתקרב אליי. "דבר ראשון, שילמתי לך את השכירות לשלושת החודשים הקרובים."
"אוקיי, תודה."
"דבר שני..." הוא אומר ותפס אותי ומצמיד את שפתיו המלאות שלי, אני מופתעת ידי עולות לחזה שלו, כשידו עולה לעורף שלי. הוא שולטת בנשיקה לוקח ממני את כל שאני רוצה לתת ויותר. הוא מרים אותי ומניח אותי על השולחן שלו ונכנס בין רגליי. ידו מטיילות עליי עד שהן מגיעות לצוואר שלי. הלשונות שלנו מלטפות אחת את השנייה כמעט נלחמות זו בזו, עד שהוא מתנתק ממני ומניח את מצחו על שלי.
"חשוב מאוד..." אני אומרת. הוא מחייך, הוא נוגע בשפתיים שלי עם האגודל שלו.
"כל כך יפה." הוא ממלמל, וזה מביך אותי. הוא שם לב לזה. "תחזרי לעבודה." הוא אומר יוצא מבין רגליי. אני יורדת מהשולחן חייבת להתרחק ממנו. לא יכולה לחשוב בצלילות שהוא קרוב כל כך.
אני נכנסת לחדר המחשבים. "היי."
"הכל בסדר?"
"כן, הכל בסדר הוא רצה לעדכן אותי במשהו." אני עונה.
"יופי." עונה לי דון. אני נכנסת למצלמות, עושה סבב אבטחה רגיל, בודקת את הקודים שלי שאני מבחינה במשהו מוזר. אני רואה סימן שחור, קטן בצד של המצלמות שנעלם וחוזר בדיוק כל חמש שניות. זה כאלו אותו קטע חוזר על עצמו, זה לא מראה לנו את התמונה האמיתית שמצולמת עכשיו.
"דון!" אני צועקת ומקפיצה אותו.
"מה קרה?" הוא נבהל. אני מעלה את המצלמות למסך הגדול. "תסתכל רגע, מישהו מריץ לנו את אותו קטע שוב ושוב. זה לא סרט בשידור חיי."
"מה?" הוא שואל ומתחיל לתקתק על המקלדת. גם אני מתחילה לבדוק את העניין.
"פאק! מישהו משתלטת על המצלמות." הוא אומר. "אליסה תנסי לחסום אותו."
"כן, אני מנסה להכניס לו ווירוס..."
"לוגן יש לנו בעיה!" דון אומר איך שלוגן עונה לו לשיחה. פתאום נשמע פיצוץ מעומעם, כנראה מהחומות בחוץ. אני מצליחה להכניס וירוס לאקר שחוסם אותי והתמונה האמיתי של המצלמות חוזרת, כעשרים אנשים חמושים נכנסים דרך חור בחומה.
"פאק." אומר דון ומוריד את הנייד. לוגן מתפרץ מהדלת, "פורצים לאחוזה אני צריך אותך כאן, עכשיו. תקפיץ את כל החיילים." הוא אומר למכשיר ומנתק. אנחנו רואים את המאבטחים נלחמים בפולשים. לוגן שולף את האקדח שלו ודורך אותו. "איך שאני יוצא תנעלו את הדלת. אתם לא פותחים לאף אחד שהוא לא אני."
"אל תלך! זה מרחץ דמים."
"נראה לך שאני אסתתר כאן כמו כוסית?" הוא אומר ואני נלחצת יותר. אני לא רוצה שהוא ימות.  אני מסתכלת על המצלמות, אני יכולה להיות העיניים שלו.
"רגע, יש לך אוזניות?" אני אוחזת בזרועו.
"לא. למה אני צריך אוזניות?"
"אני אהיה העיניים שלך."
"יש לי אוזניות." אומר דון ומושיט לי אותם.
"יופי, קח את זה," אני שמה את האוזניות, באוזניים של לוגן. מחייגת מהמכשיר של דון ללוגן, בחיוג המקוצר. ומכניסה את המכשיר של דון לכיס של לוגן. "תקשיב לי." אני אומרת לו ומנשקת את שפתיו. לוגן הולך לדלת. "תשמור על עצמך."
"אל תדאגי ארנבונת לא תפטרי ממני בכזאת קלות." הא אומר ויוצא. דון ממהר לנעול את הדלת. אני שמה את הנייד על ספיקר. אני רואה את לוגן במסדרון.