האקרית - נסיכות המאפיה 1

פרק 12

**הפרק עבר שיכתוב לכן מחקתי את הקודם והעלתי חדש**

אליסה
אני מתעוררת בבוקר לשגרה הקבועה שלי, שכבר ממש מחרפנת אותי. אני נכנסת לשטוף פנים ולצחצח שיניים. אני מכינה את עצמי ליום בלי אוכל, בטח הצום היום ימשיך, אבל אני לא דואגת כי ליאו לא יפקיר אותי למות כאן מרעב, מצד שני אם לוגן יתפוס אותו, הם יריבו בגללי וליאו יחטוף כהוגן, מצד שלישי לוגן לא יפגע בו בחיים בצורה אנושה, אז הכל טוב. כבר קלטתי את הדינמיקה בין השניים האלו, ליאו משוחרר יותר, ולוגן קשוח ושתלטן.
דפיקה בדלת, והיא נפתחת. "בוקר טוב, יש סיכוי שתפתיעי אותי היום עם תשובה אחרת?"
"לא, עדיין אותה תשובה."
"אני מבין." הוא אומר, כאילו ממש מאוכזב מהתשובה שלי, וזה מתחיל לעלות לי על העצבים. אני נשכבת על המיטה, אתמול לוגן לא טרח להגיע אחרי שסירבתי. כשאני חושבת על זה אתמול היה היום הראשון שלא ראיתי אותו מאז שהגעתי לכאן, אני לא יודעת למה אכפת לי מהנתון הזה. אני שמחה שלא ראיתי אותו כי הוא בבון חסר נימוסים. פתאום המנעול מסתובב ולוגן נכנס לחדר. אני מיד נעמדת. פאק, מה הוא הולך לעשות לי עכשיו?
"עדיין לא הבנת, נכון?" אני לא עונה לו, הוא מביט בי, לא מתקרב אליי. "אני בסוף אשבור אותך, את תעשי מה שאני מבקש. זה רק עניין של זמן. כולם נשברים בסוף."
"יש לי תנאי."
"את חייה בסרט שאת חושבת שאת במעמד לדרוש ממני דברים."
"זה הסיכוי היחידי שאני אעזור לך."
"לא." הוא עונה.
"לא שמעת אפילו מה אני רוצה."
"כי זה לא מעניין אותי."
"אני רוצה לצאת לעזור לחסרי בית, הם צריכים את העזרה שלי." אני חייבת להגיע אליהם כדי לעזור להם, כולם התייאשו מהם, חוץ ממני.
"איזה חלק בלא מעניין אותי לא הבנת? את תעזרי לי בלי להציב לי תנאים."
"אני. לא. עוזרת. לך."
"את כן תעזרי ולא רק שתעזרי לי, את תעשי את זה בחייך יפה."
"אתה חופר לי."
"עוד שנייה אני חופר לך קבר!"
"מעולה, אשמח שזה יהיה ליד ההורים שלי."
"את זה אני יכול לסדר לך." הוא אומר וניגש לדלת של חדר הרחצה. הוא סוגר את הדלת מוציא מפתח מהכיס ונועל אותה. סוגר לי את אספקת המים שלי. בן זונה.
"מה אתה עושה?"
"שובר אותך." הוא עונה מכווץ את עיניו באיום ברור ומסתכל היישר אליי, אני אוטומטית מכווצת גם את עיניי. אני לא אתקפל. חבל לו על הזמן. הוא מתקדם לכיוון הדלת.
"בהצלחה עם זה!" אני צועקת עליו כשהוא טורק את הדלת מאחוריו ונועל אותה. בן זונה. אני שונאת אותו. עצבנית בטירוף עליו, אני נכנסת לחדר ארונות, אני פותחת מגירות מוציאה משם את כל התחתונים, הגרביים והחזיות, אני מחפשת משהו חד שאוכל להשתמש איתו פעם הבא על לוגן. אני לא מוצאת כלום. אני מסתובבת למגירות שמאחורי פותחת אותם ומוצאת חגורות, אני לוקחת אחת, היא מגולגלת, אני פותחת אותה עד שהיא מגיעה לרגלי. אני בודקת את האבזם, הוא עשוי מתכת. אני מחזיקה אותה ומותחת זה חזק, אני יכולה לנסות לחנוק אותו, אבל אין לי סיכוי הוא חזק יותר ממני, אני יכולה לנסות להכות אותו עם האבזם, אבל הוא יחטוף לי את החגורה לפני שאעשה לו נזק ממשי. פאק. בא לי לצעוק. אני מעיפה את כל הבגדים שתלויים שם בכעס, אני מחפשת בעיניי משהו שימושי בין הבגדים שעל הריצפה, ועיניי נעצרות על הקולב, אני מרימה אותו ושוברת אותו, אומנם הוא מפלסטיק, אבל השפיץ מאוד חד, זה יגרום למכה שתשתק אותו עד שאגיע למכוניות בחוץ. עכשיו אני יודעת בוודאות שיש מכוניות פתוחות. אני חוזרת לחדר ומניחה את החתיכת פלסטיק החדה מתחת לכרית. לעזאזל איתו אני רעבה וצמה. אני ניגשת לדלת של חדר הרחצה ומנסה לפתוח אותה, אני מתנגשת בדלת עם הכתף שלי, אבל אפילו לא מזיזה אותה, והכתף שלי כואבת. אני נשכבת על המיטה.
אני מרגישה את הייאוש חונק אותי, אסור לי להישבר. אני צריכה להיות חזקה. אני צריכה להישאר חזקה, אבל המקום הזה מתחיל להיסגר עליי. אני לא רוצה להיות מעורבת בדברים שהוא רוצה לסבך אותי בהם, אבל אין לי ברירה אם אני רוצה לחזור לבית השכור שלי, אם הוא בכלל עוד יישאר שלי, אני צריכה לשלם לבעל הבית. אם לא אשלם לו בקרוב הוא יוציא את כל הדברים שלי החוצה. עכשיו אני מבינה כמה החיים שלי עלובים. כל הרוח הקרבית שלי דועכת. חבל שלוגן לא יורה בי כבר. בעצם מה זה משנה אם אמות בירייה או מרעב? אני רק רוצה להצטרף למשפחה האהובה שלי. החיבוק של אמא כל כך חסר לי, הנשיקה של אבא כל כך חסרה לי, ההגנה של אחי כל כך חסרה לי. הוא רצה להיות שוטר, הוא בחיים לא היה נותן ללוגן לחטוף אותי. אני מתגעגעת כל כך.