האקרית - נסיכות המאפיה 1

פרק 41

אליסה
אני מתעוררת בבוקר ושומעת את המים במקלחת זורמים, אני מתמתחת במיטה ומתגלגלת על הבטן. ארועי אתמול חוזרים אליי בגלים. לוגן התחרפן במועדון וזה היה מפחיד, הוא אומר שלא הרג את הגבר החוצפן, ואני רוצה להאמין לו כי המחשבה שמישהו מת בגללי מכבידה עליי.
דלת המקלחת נפתחת ולוגן יוצא עם מגבת ככרוכה סביב האגן שלו. טיפות מים שיורדות מהשיער זולגות על החזה השרירי שלו, דרך הקוביות בבטן ונספגות במגבת. הוא כל כך יפה. הקעקועים והצלקות מעטרים את גופו כמו ציור.
"בוקר טוב," הוא אומר לי.
"בוקר טוב."
"איך ישנת?" הוא שואל ומתכופף לנשק את שפתיי. ריח נעים של מקלחת מתגנב לאפי וגורם לי צמרמורת.
"בסדר." אני עונה. הוא ניגש לשידרה ומוציא משם משהו וזורק על המיטה לידי וממשיך לחדר ארונות.
"מה זה?" אני שואלת שאני מרימה את החפץ. זה מכשיר סלולרי חדש, אני פותחת אותו ורואה את כל האפליקציות שהיו לי מותקנות עליו.
"זה הנייד החדש שלך, דון התקין לך את כל האפליקציות שהיו לך על המכשיר הישן," הוא מרים את הקול שלו כדי שאשמע מחדר הארונות, ואז הוא נעמד בכניסה לחדר לבוש רק בתחתונים, אלוהים. "ואני כבר אומר לך יש אפליקציית מעקב על המכשיר שלך, אז שלא תעזי למחוק אותה, או להתעסק איתה." הוא חוזר חזרה לחדר.
"למה? אבל אנחנו סומכים אחד על השני לא?" אני צועקת לו כדי שישמע אותי מהחדר.
"נכון. זה לא סותר." הוא אומר. זה לא שיש לי מה להסתיר כרגע, ואני גם יכולה למחוק אותה ברגע או להזין אותה בנתונים מזויפים אז אני מעדיפה לבחור את המלחמות שלי ולהבליג על זה כרגע, רק כי אני יודעת שידי על העליונה. הוא יוצא מהחדר לבוש. "ארוחת בוקר תהיה מוכנה עוד עשרים דקות, יש לי סידור במשרד." הוא אומר. אני מהנהנת והוא יוצא מהחדר.
אני יוצאת מהמקלחת ונשכבת על המיטה עם המגבת ופותחת את הנייד כל האפליקציות שלי הן של משחקים שאני אוהבת לשחק או אפליקציות של האקרים. אני נכנסת למשחק בראול סטאר בוחרת את השחקן האהוב עליי ומתחילה משחק. אני חנונית משחיקים בסופו של דבר, כי אין לי חברים בכלל וכן אין לי חיים רק משחקים.
"הנה את, הארוחה מוכנה." אומר לוגן.
"רק רגעע... הנה אני מנצחת את הסיבוב ובאה." לא שמתי לב ששחקתי עד עכשיו. פתאום הנייד נחטף מידי.
"לא! לוגן! אני אפסיד גביעים." אני אומרת כשהוא מסתכל על מה אני משחקת.
"מה את ילדה קטנה?"
"מה זה קשור! תחזיר לי את הנייד." אני מנסה לחטוף אותו ללא הצלחה.
"חנונית." הוא אומר ומכבה את הנייד ומסתכל עליי. "אני רעב."
"בסדר קרציה אני מתלבשת!"
"לא, אני רעב למשהו אחר." הוא אומר ומושך ממני את המגבת. אני עירומה כביום היוולדי.
"לא!" אני צועקת ומצניעה את איבריי. על השפתיים של לוגן עולה חיוך מסוכן. הוא מתקדם אליי ותופס אותי, הוא מצמיד את שפתיו לשלי.
"כבר ראיתי הכל." הוא אומר.
"יופי לך." אני ממלמלת לשפתיו, שצמודות שלי. הוא משכיב אותי על המיטה.
"אני הולך לטעום אותך."
"מה זה אומר?"
"שאני הולך ללקק לך את הכוס."
"איכס. אין סיכוי. זה לא נשמע כמו כיף," אני אומרת והוא צוחק. "מה מצחיק אותך?" אני מזועזעת שהשפתיים שלו היו במקום פרטי שלי.
"את מצחיקה אותי, כי את הולכת להיחרט על כל מילה שלך." הוא אומר ויורד למטה בשביל של נשיקות.
"לוגן די! לא!" אני מנסה לתפוס אותו אבל הוא חזק ממני. אני סוגרת חזק את הרגליים שלי ומתרוממת מעט כדי לתפוס אותו, הוא משכיב אותי ופותח את רגליי מפסק את שפתיי התחתונות ומניח את הפה שלו על איברי. "ואוו פאק!" אני מקללת שהלשון שלו יונקת את מרכז אברי. אני עוצמת את עיניי מהמבוכה. אני מתחילה להרגיש עקצוצים בכל הגוף כשהוא מכניס אצבע לתוכי אני גונחת בהנאה. הוא פקינג יודע מה הוא עושה. אני מתחילה לנוע כנגד כל הגיון בריא, זה כל כך נעים לי, יותר מידי נעים לי.
"את רוצה שאני אפסיק?"
"לא, לוגן בבקשה תמשיך," אם הוא מפסיק עכשיו אני הורגת אותו, אני כל כך קרובה וזה מרגיש ממש טוב.
"כמו שחשבתי," הוא אומר וממשיך ללקק אותי במיומנות. אני מרגישה קרובה כל כך להתפוצצות. זה לא הגיוני מה שקורה לגוף שלי. אני מתנשמת בכבדות. רק רוצה את החיכוך המתוק הזה שהשפתיים המדהימות שלו מספקות לי, או שזה האצבעות שלו, אין לי מושג, אני רק יודעת שאסור לו להפסיק, ואז אני מרגישה את זה, הפיצוץ הזה שמעיף גלים של עונג לכל קצוות גופי. הגוף שלי מתחיל לרעוד ורגליי נסגרות ללא שליטה אני מתכווצת ומתנשמת. לוגן מתפס עליי עד שהוא מגיע לשפתיי ומנשק אותי על השפתיים.
"נו זה עדיין איכס?" הוא שואל, אני מנידה את ראשי. הוא מנשק את שפתיי שוב והפעם מכניס את לשונו לתוך פי פאק הלשון שלו הייתה באזור הפרטי שלי ועכשיו היא בתוך הפה שלי, הטעם שלי על הלשון שלו מתערבבת עם הטעם שלו וזה לא מגעיל אותי, זה דווקא סקסי בטירוף שהוא נמשך אליי ככה. אולי זאת האופוריה ממה שחווית אבל אני ממש אוהבת אותו ברגע זה.
לוגן מוריד את מכנסיו וחודר לתוכי, אני גונחת לתוך פיו. "איך זה לטעום את הטעם שלך על הלשון שלי?" הוא שואל כשהוא מגביר את קצב חדירותיו.
"מטריף חושים."
"יופי כי התמכרתי לטעם שלך, וארצה לעשות את זה שוב." הוא אומר. אוקיי אין התנגדות מהצד שלי, אני חושבת בליבי כשגל נוסף מטלטל את גופי מעונג שרק לוגן מסוגל להביא אותי אליו.
אנחנו יושבים בארוחת בוקר, לי יש חיוך מטופש על הפנים שאני לא מצליחה להוריד. "מה התוכניות שלך היום?" לוגן שואל אותי.
"חשבתי ללכת היום לעזור לנזקקים."
"אוקיי."
"אני רוצה להציע לליאו לבוא איתי, אם זה בסדר מצדך."
"אם תצליחי להוציא אותו מהלופ הגרוע שהוא נכנס אליו, אני יותר מאשמח."
"אני אנסה."
"מחר חוזרים לאחוזה." הוא מעדכן אותי.
"תיקנו אותה כל כך מהר?"
"כן, לא הייתה כזה הרבה עבודה, בעיקר ניקיונות."
"לוגן זרקו רימון בבית."
"שטויות, מה שנשבר הוחלף. קצת טיח על הקירות והבית כמו חדש. גם החומה תוקנה."
"אוקיי."
"רוצה לצאת היום בערב?"
"נראה לך? לא תודה. לא יוצאת איתך לשום מקום יותר בחיים שלי."
"איזה מגזימנית."
"אני רצינית. אתה לא שולט בעצבים שלך, אני לא יוצאת איתך לשום מקום."
"אני מבטיח לנסות לשלוט על העצבים שלי, בסדר?"
"אני לא מבינה, מה הייתה עושה שהייתה יוצא עם הדוגמניות שלך? בטח היו מתחילים איתן מלא. הייתה רב עם גברים כל הערב."
"כן לוגן, מה הייתה עושה?" שואל אותו פתאום מייקל, שבברור הקשיב לשיחה בינינו. הוא מתיישב לידנו ומביט בלוגן ממתין לתשובה. לוגן מעביר את עיניו ממייקל אליי.
"הן לא עינינו אותי מספיק כדי שיהיה אכפת לי מי מתחיל איתן." הוא אומר.
"הא," זה הצליל היחיד שיוצא לי מהפה. מה זה אומר שאכפת לו ממני?
"מה אתה עושה כאן?" לוגן שואל את מייקל.
"מי אני? כמו מה זה נראה? אוכל ארוחת בוקר אצל בן דוד היקר שלי."
"היי, אדון אוונס הצעיר, להביא לך ארוחת בוקר?" שואל טוני.
"כן, תודה." מייקל עונה וטוני ניגש למטבח לעדכן את איאן.
"האמת שהייתי מופתע מההתפרצות שלך." אומר מייקל ולוקח ירק לתוך פיו.
"למה? אני בדרך כלל עדין?" לוגן אומר בציניות. "רצחתי אנשים בשביל פחות."
"טוב, אני לא מעוניינת לשמוע על שרשרת הגופות שלך. תודה." אני אומרת. לא בא לי להיות עדה לדיבורים על רצח.
"מנהל העבודה עדכן אותך?" מייקל שואל.
"כן, מחר אנחנו חוזרים לאחוזה." עונה לוגן. טוני מגיש למייקל צלחת.
"אתם צריכים עוד משהו?" טוני שואל. אני מנידה את ראשי לשלילה וכך גם לוגן.
"תמיד עומד?" אני אומרת למייקל והוא נחנק מהביס.
"מה?"
"שם למועדן של החשפנים." אני אומרת והוא מתחיל לצחוק.
"שתדעי שאני מתחיל לחבב אותך." מייקל אומר לי, לא יודעת למה אבל זה כיף לי שהמשפחה המצומצמת של לוגן אוהבת אותי.
"איפה ארוסתך?" אני שואלת את מייקל.
"בבית הוריה, משבוע הבא היא עוברת לגור איתי, אז אני אגיע איתך."
"איזה יופי, ממש מצפה להכיר אותה." אני אומרת למייקל ונעמדת. "בתאבון לכם אני יוצאת עוד מעט וצריכה להתארגן."
"תהני." אומר לי מייקל.
"אני כבר מגיע לחדר." אומר לי לוגן.
"אוקיי." אני מתרחקת מהשולחן ונכנסת לחדר של ליאו. אני דופקת על הדלת. אין מענה. אני פותחת את הדלת, החדר חשוך, אני מדליקה את האור.
"צאו מכאן."
"ליאו תתעורר יש שריפה!" אני מחליטה למתוח אותו וצועקת לו. הוא מתרומם מהר מהמיטה, הרגלים שלו מסתבכות עם השמיכה והוא מתרסק על הריצפה, בחבטה גדולה. טיש! "אתה בסדר?" אני ממהרת אליו, ורק שאני רואה שהוא בסדר אני מרשה לעצמי להתחיל לצחוק, בהתחלה זה צחוק קטן אבל כל פעם שאני משחזרת בראשי את הנפילה שלו אני צוחקת יותר חזק.
"פאק אליסה," הוא משפשף את הברך שלו.
"אני מצטערת," אני מנסה להירגע מהצחוק.
"את יודעת שאני עוד בטראומה מהפריצה לאחוזה. זה לא בסדר, כמעט קיבלתי התקף לב, הייתי בטוח ששוב תוקפים אותנו."
"שיט שכחתי." אני מפסיקה לצחוק מיד. "אתה צודק! איזה מטומטמת אני. חסרת התחשבות."
"יש לי עוד טראומה. טוני העיר אותי בצעקות. כמעט התעלפתי, ועוד ניסו לפרוץ לי לחדר כדי לחטוף  אותי או לרצוח אותי. זה היה מפחיד."
"אתה צודק אני ממש מצטערת." אני אומרת לו, ומלטפת את הזורע שלו. פתאום הוא מתחיל לצחוק.
"את כזאת תמימה! עבדתי עלייך."
"מה?"
"החזרתי לך!"
"אני לא מאמינה! חתיכת מנייאק!"
"אני לא מסוגל," הוא מקרקר מצחוק. "את יודעת כמה פעמים ניסו לרצוח אותי ואת לוגן? או לפרוץ לאחוזה. אני רגיל לזה." הוא אומר לי ונקרע מצחוק, "הייתי צריכה לראות את המבט בעיניים שלך." הוא אומר. טוב האמת מגיע לי. אני צוחקת יחד איתו.
"טוב תתקלח, אנחנו הולכים."
"לאן?"
"הפתעה. אתה בא איתי."
"עם לוגן?"
"לא. רק אני ואתה."
"מעולה בלי בייבי סיטאר."
"ליאו ואתה היום לא שותה בכלל, אני צריכה אותך מפוקס."
"אל תתחילי איתי גם את. זה לוגן ביקש ממך להגיד לי?"
"מה קשור? ממתי אני עושה מה שלוגן מבקש ממני? אין לי בעיה שתשתה אחר כך. אני לא מתערבת לך בחיים. בסדר?"
"בסדר." הוא עונה לי וקם לכיוון המקלחת.
"חצי שעה יש לך." אני אומרת לו ויוצאת מהחדר.
אני נכנסת לחדר שלי והולכת לחדר ארונות אני מחליפה לחולצה לבנה עם שרוולים קצרים וג'ינס ארוך, כשאני שומעת את דלת החדר הראשי נפתחת. אני נועלת נעליי סניקרס ויוצאת.
"היי," אני אומרת ללוגן שבוחן אותי.
"כמו שסיכמנו החיילים שלי ישמרו עלייך מרחוק, אם את צריכה מהם משהו תבקשי מאנדרו, אני אערוך בניכם הכרות."
"בסדר. אני צריכה להיכנס לאחוזה זה בסדר?"
"למה?"
"כדי לקחת את התיק שלי, יש שם משהו שאני צריכה."
"אליסה תדברי כבר."
"אני צריכה את המכשיר פריצה שלי."
"את לא משתמשת איתו יותר. אני אביא לך כסף כדי לחלק לעלובים אלו."
"דבר ראשון אל תקרא להם ככה! הם מסכנים הם לא אשמים במזל הרע שלהם, ודבר שני אני לא צריכה את הכסף שלך! אני יכולה להשיג את הכסף שלי בעצמי."
"אליסה כמה כסף את צריכה?"
"מה אתה לא מבין? לא רוצה את הכסף שלך."
"אליסה, את לא יכולה להסתכן יותר. אם יתפסו אותך את תכנסי לכלא. ככה את רוצה לבלות את החיים שלך? מי יעזור לחברים היקרים שלך שתהיה מאחורי סורג ובריח." הוא לוגע לי שהוא אומר את המילה חברים, עם זאת יש משהו בדבריו. אני לא רוצה להיכנס לכלא, לא עכשיו שקיבלתי את החיים שלי בחזרה. אני רוצה לטוס ולבקר במדינות אחרות, להשכיר בית חדש ולהיות עם לוגן עד שיגיע הרגע להיפרד.
"שלושת אלפים דולר." אני אומרת.
"בחורה חכמה, אני מתרשם."
"שתוק." אני מסננת דרך שיניים חשוקות, הוא יכול לדחוף לתחת את ההתרשמות שלו. הוא מחייך ונכנס לחדר ארונות מתעסק שם עם משהו ויוצא אחרי דקה עם חבילת שטרות סגורה ומושיט לי אותה.
"את יודעת שנינו משחקים בתפקיד של אלוהים, אני דואג לקחת את הכסף מהאנשים, ואת דואגת לחלק אותו בחזרה." הוא אומר. אני מגלגלת עיניים.
"אני לא כמוך, אני לא מתיימרת להיות משהו שאני לא."
"אני בחיים לא מתיימר להיות משהו שאני לא."
"מה שתגיד, בכל אופון אני עוזרת להם כי אני הייתי במקום שלהם, אני יודעת איך זה מרגיש שהחיים מתפוררים לך בין הידיים."
"מה שתגידי." הוא מחזיר לי. "יש כאן חמשת אלפים דולר, אני לא צריך שתחזירי לי כלום."
"מה שתגיד, ותודה."
"אין בעד מה. זה מגיע לך בזכותך אני אדם מאוד עשיר."
"נשאר לי עוד שני חשבונות לפרוץ אליהם."
"מה?"
"מהרשימה של החשבונות שנתת לי לפרוץ, נשאר לי עוד שניים שלא הצלחתי. כבר שכחת? זאת הסיבה שאני עדיין כאן, לא?"
"כן, כן." הוא אומר לאחר כמה שניות.
"אוקיי." אני אומרת. "עוד משהו?"
"לא תהני."