אליסה
ברגע שהאחים יוצאים מחדרי אני משחררת את האוויר שעצרתי בריאותיי. אני חייבת לברוח מכאן, אני מכניסה לתיק את כל הדברים שפזורים על המיטה והולכת לכיוון הדלת ומנסה לפתוח אותה היא כמובן נעולה. אני חוזרת לחלון אני פותחת את התריסים ומסתכלת למטה, אני בקומה שנייה, גם אם אצליח לרדת, אני רואה שומרים חמושים מפטרלים בשטחים העצומים של האחוזה, אין לי מושג מה לעשות. אני מתיישבת על המיטה. איך הגעתי למצב הזה? דפיקה בדלת, אני נעמדת כשהדלת נפתחת. עומד שם גבר שאני לא מזהה.
"היי אני טוני, הבאתי לך ארוחת בוקר."
"אני רוצה לצאת מכאן." אני אומרת לו כשהוא מניח את המגש על השידה.
"אני לא קובע את זה, מיס."
"תעזור לי לברוח."
"אני לא יכול."
"אתה יכול, תשאיר לי את הדלת פתוחה."
"אני בחיים לא אבגוד במר אוונס, אבל גם בלי קשר המקום זה מוגן יותר מכלא אלקטרז."
"תפיל את הנייד בלי כוונה."
"ולמי תתקשרי?"
"למשטרה." עניתי הוא התחיל לצחוק.
"מה מצחיק?"
"אף אחד לא יכול לעזור לך, גם לא המשטרה."
"בבקשה, חטפו אותי! אתה לא מבין!" אני צועקת עליו והוא מתעלם ממני וניגש לדלת, אני צריכה לדבר להגיון שלו כי ככה נראה שהוא לא יעזור לי. "לא, רגע, אל תלך. אני מצטערת."
"אני לא יכול לעזור לך."
"למה?"
"אדון אוונס. רק הוא קובע."
"הוא לא צריך לדעת שאתה עזרת לי."
"אני לא עוזר לך."
"בבקשה."
"אני מצטער מיס, אף אחד לא יכול לעזור." הוא ממהר לדלת וסוגר אותה. בא לי לבכות, אני לא מאמינה איך הכנסתי את עצמי לתוך הבלגן הזה. אני נגשת למגש האוכל. אני לא רוצה לגעת בכולם כאן, אבל הבטן שלי טוענת אחרת. אני מרימה את המזלג ומתחילה לאכול עד שנשמעת יריה? זאת הייתה יריה? אני נגשת לחלון אבל לא רואה כלום. יכול להיות שזה רעש של אופנוע. אני חוזרת למגש וממשיכה לאכול עד שאני מפוצצת, אמת האוכל היה כל כך טעים ממה שאני רגילה לאכול בדרך כלל. אני נשכבת על המיטה. משעמם לי. איך אני יוצאת מכאן? אני חייבת לגרום ללוגן להבין שאני לא מתכוונת לעזור לו, לא משנה מה הוא יעשה. ברגע שהוא יבין שאני לא מתכוונת לעזור לו הוא ישחרר אותי נכון?
דפיקה בדלת, ורעש של מנעול מסתובב. טוני עומד בכניסה.
"בואי איתי."
"אתה עוזר לי לברוח?"
"לא, תקשיבי את כנראה לא מבינה מי זה מר אוונס. אף אחד לא יעזור לך לברוח מכאן, כל האנשים שנמצאים כאן נאמנים למר אוונס ומוכנים למות למענו."
"אתה לא מגזים קצת?"
"אני לא מגזים בכלל. אף אחד אפילו לא יעז על לחשוב לבגוד בו, וכל ניסיון שלך כזה לשכנע מישהו לעזור לך, מסכן אותך ואותו, אל תהיה טיפשה."
"אתה טיפש שאתה הולך אחרי באמונה עיוורת, אני מסבירה לך שהוא חטף אותי."
"זה לא מעניין אותי, עכשיו בואי איתי הוא קורא לך."
"אין סיכוי. אני לא הולכת אליו."
"לא כדאי לך להסתבך."
"תודה על העצה אבל התשובה שלי לא משתנה. אני לא הולכת אליו."
"אל תהיה עקשנית בסוף כולם מתקפלים, חבל שתסבלי לפני." הוא מאיים.
"אני לא באה איתך." אני עונה לו.
"איך שאת רוצה." הוא יוצא מהדלת ונועל אותה. אני חוזרת להתיישב על המיטה ושוקלת את דבריו של הגבר הזה. אולי אני אעשה את זה וזהו. אני אוכל לחזור לחיים העלובים שלי כמו שלוגן טרח לציין בפניי פעמים, מהר יותר. מצד שני אני לא רוצה להיות מעורבת בדברים האלו שהוא מנסה לסבך אותי בהם. המנעול מסתובב והדלת נפתחת.
זה לוגן.
נשימתי נעצרת.
הוא טורק את הדלת מאחוריו ואני קופצת בבהלה. הוא מתקרב אליי ואני נעמדת ומנסה לברוח ממנו, הוא לוכד אותי בפינה.
"תעזוב אותי."
"פעם הבאה שאני קורה לך את מתייצב כמו ארנבונת טובה וצייתנית."
"לא." אני אומרת אין לי ברירה אלא לעמוד על שלי.
"אל תתעסקי איתי."
"אני לא. אני רק רוצה ללכת הביתה." אמרתי.
"אחרי שתעשי את מה שביקשתי ממך."
"זה לא יקרה."
"זה כן יקרה וככל שתביני את זה מהר יהיה טוב לשנינו," הוא אוחז בידי ומסובב אותי לקיר ומעקם לי את היד, אני פולטת אנקת כאב.
"אתה מכביא לי."
"זאת כל הכוונה." הוא מחזק את האחיזה.
"די! זה כואב!" אני מתחננת. הוא משחרר ומושך אותי לכיוון הדלת, אני מתנגדת אבל זה לא עוזר לי כי הוא חזק ממני. אני מתכופפת ונושכת אותו.
"מה לעזאזל?" הוא משחרר אותי ואני מחזיקה את הזרוע שלי היא כואבת. לוגן מסתכל על היד שלו, בטח יש שם סימן של השיניים שלי, ואז הוא מרים את עיניו אליי, המבט שלו גורם לי לצמרמורת ולא מהסוג הטוב, ליבי מתחיל לפעום בחוזקה. בתנועה זריזה הוא מנסה לתפוס אותי, אני בורחת אבל אין לי לאן והוא לוכד אותי בפינה. "את ארנבונת שאוהבת לנשוך..."
"לא התכוונתי. רק רציתי שתשחרר אותי."
"לי נראה שהתכוונת מאוד, אז זה קטע שלך נשיכות?" הוא שואל.
"אני בקטע של נשים." מה זה הכי טוב שלי?
"עוד שקר."
"אם עקבת אחרי, כמו שאני יודעת שטרחת לעשות, אתה יודע שלא ראו אותי עם אף גבר."
"וגם לא עם אישה." הוא החזיר לי. פאק תחשבי.
"אני לסבית."
"את שקרנית."
"למה אתה כל כך בטוח?"
"יש לי חוש שישי, אני מריח שקרנים מרחוק."
"חוש שישי זה קריאת מחשבות. התכוונת לומר שהחוש החמישי, שזה חוש הריח מפותח אצלך..." אני אומרת לו. הוא פתאום תופס אותי מהצוואר בידו ולחוץ. הידיים שלי עולות אוטומטית לידו שאוחזת בצווארי. "את חכמולוגית."
"אין לי אוויר."
"וגם אין לך ברירה ואת עדיין חושבת שזה משא ומתן."
"תעזוב אותי." אני אומרת בקושי, כי הלחץ על הגרון שלי מפריע לי לדבר. הוא מחזק את האחיזה ומרים אותי אני עומדת על קצות האצבעות. הוא מקרב את הפרצוף שלו אליי.
"פעם אחרונה שאני מזהיר אותך, פעם הבאה לא יהיה כזה עדין." הוא אומר ומשחרר אותי, אני נופלת על הריצפה משוועת לאוויר. אני שומעת את הדלת נטרקת.
YOU ARE READING
האקרית - נסיכות המאפיה 1
Lãng mạn"מה אתם רוצים ממני?" "שתפרצי לחשבון בנק שנגיד לך ותמשכי משם כסף." "ולמה נראה לכם שאני יכולה לעשות את זה?" עניתי. הם הסתכלו אחד על השני ולוגן סימן משהו לליאו. הוא ניגש לדלת השלישית בחדר והוציא משם את התיק שלי. "אל תיגע בזה!" אמרתי והתקרבתי אליו, לוגן...
