האקרית - נסיכות המאפיה 1

פרק 61

אליסה

פעם ראשונה שאני קמה לפני לוגן, אני מתחילה להתארגן. היום אני חוזרת לאוניברסיטה ויש לי פרפרים בבטן. אני אוהבת את הלימודים, אני מרגישה שאני ממצאה את עצמי. אני במיוחד אוהבת להכין עבודות ולכתוב קודים ולהרשים את כל המרצים.
אתמול גיליתי שההורים שלי, לא היו הוריי הביולוגים אבל מבחינתי זה לא משנה כלום, הם עדיין הוריי. עם זאת כואב לי הלב על אימי הביולוגית, היא אהבה אותי מאוד ואהבה הזאת גרמה למותה, או יותר נכון אבא שלי הבן זונה גרם למותה, והוא עכשיו יושב בבית שלו, שיכור מכוח רב שצבר חושב שהוא חסין. שום דבר לא חסין מאש הגיהינום ומבחינתי השערים שלה נפתחו ואני הולכת לבעוט אותו לפנים.
הוא חושב שהוא הצייד, מחפש אותי שנים רוצה לצוד אותי. זה הולך להשתנות מהר מאוד כי אני הופכת לציידת שלו. אני רוצה שהוא ידע שאני חייה ובועטת ושהוא בסכנה תמידית ממני כי אני יודעת שהוא הרביץ לאמא שלי במשך שנים, והוא הולך לחיות עם התחושה התמידית שאני הולכת להפיל אותו. לוגן ייתן לי גב אני יודעת וחסר לו שלא, כי גם הוא הולך להישרף מהאש שלי.
אני מכניסה לתיק את הספרי לימוד ומחשב הנייד החדש שלוגן קנה לי אתמול. אני ממש אוהבת אותו. אני יודעת שהוא יעשה הכל כדי להגן עליי, אבל מעצבנת אותי העובדה שהוא צריך את ארתור לעסקים שלו, למרות שלו הייתי רוצה שירצח אותו, כן הייתי רוצה למרר לו את החיים, ואם אני אעשה את זה, הוא יתעצבן מאוד. הנחתי לזה כרגע כי אני רוצה להיפגש עם אבא שלי פנים מול פנים, ואז אחליט איך אני הולכת להעניש אותו, ולוגן יצטרך להתמודד עם זה.
אני נכנסת למטבח ומניחה את התיק שלי על הכסא. "בוקר טוב," אני אומרת לאיאן.
"הכנתי לך כריך מפנק." הוא מגיש לי אותו עטוף יפה.
"תודה, לא הייתה צריך."
"הוא כן, זאת העבודה שלו." זה קולו של לוגן. אני רואה את איאן מתכווץ ונתרחק לאט, אני מגלגלת עיניים הוא כזה שתלטן.
"בוקר טוב, גם לך." אני אומרת ומנשקת אותו על השפתיים. שום דבר לא יכול להרוס לי את מצב הרוח. אני מתרחקת אבל הוא תופס לי את העורף ומעמיק את הנשיקה.
"ככה את מתכוונת ללכת ללימוד?" הוא שואל אותי ואני חוזרת בעצמי, מסתבר שכן יש משהו שיכול להרוס לי את המצב רוח.
"כן, מה הבעיה?" אני שואלת. אני לובשת מכנס גינס קצר וחולצה לבנה צמודה.
"למה מכנס קצר? את הולכת לבריכה?"
"לוגן שלא תעז ללכת בכיוון הזה." אני אומרת ומרימה אצבע מולו. הוא מתכופף ומכניס את האצבע שלי לפה שלו ונושך אותה.
"איה זה כואב." אני מושכת את האצבע שלי. "בבון!"
"למה את צריכה בכלל לחזור ללמוד?"
"כי זה כיף לדעת דברים חדשים ולהכין עבודות."
"חנונית אחת. את הבחורה היחידה באוניברסיטה שמתרגשת להגיש עבודות." הוא אומר לי ואני מושכת את כתפיים. הדלת נפתחת ואנדרו נכנס.
"בוס."
"בוא לכאן." אומר לו לוגן, הוא מתקרב אלינו. אני רואה את הלסת של לוגן זזה בעצבים. "אתה שומר עליה מרחוק, ואם היא לא מבקשת את העזרה שלך אתה לא מתערב." הוא אומר ואני יודעת זה עלה לו בדם.
"כן, בוס." עונה אנדרו.
"עוד משהו, גברת לוק?" שואל אותי לוגן בציניות.
"כן, תגיד לאנדרו שאני נוהגת." אני מתלוצצת.
"בחיים לא." עונה לוגן ומסמן לאנדרו לצאת, בראשו. "את מטורפת."
"ורק עכשיו הבנת את זה?"
"קדימה עופי לי מהעיניים לפני שאני מתחרט ונועל אותך בחדר."
"פסיכי ומטורפת, זה שילוב קטלני." אני אומרת לו ומנשקת אותו על השפתיים.

אני נכנסת לבניין שאני לומדת בהתרגשות, אני מחייכת לכולם, חלק מחזירים לי חיוך וחלק מתעלמים ממני, וזה לא מעניין אותי כי בחרתי בחיים, ואני מתכוונת פקינג להנות מכל רגע. אני הולכת ללוקר שלי, פותחת אותו, יש לי שם ספר שאני צריכה.
"שלוש, שלום." אומר גבר שאני לא מכירה כשהוא נשען על הלוקר לצידי. "את חדשה כאן? אף פעם לא ראיתי אותך." הוא שואל, ואני מחפשת בעיניי את אנדרו. הוא עומד מרחוק ומסתכל עלינו.
"לא חדשה."
"מה את לומדת?"
"מחשבים וסייבר."
"אה זה מסביר הכל." הוא אומר ומחייך.
"מה זה מסביר?"
"את חנונית מחשבים."
"נכון מאוד."
"אבל את יפה מידי להיות חנונית."
"זאת הייתה מחמאה?" אני שואלת.
"כן."
"תודה," אני עונה לו וסוגרת את הלוקר שלי והולכת לכיוון הכיתה שלי.
"מה ככה את הולכת?" הוא צועק מאחורי שהחברים שלו צוחקים עליו. "אפילו לא אמרת לי איך קוראים לך." אני מרימה את ידי ומנופפת לו לשלום.

אני מסיימת את השיעור והולכת לשירותים. אני נכנסת להתפנות ושאני יוצאת אני שומעת בחורה בוכה, באחד התאים.
"יש כאן מישהי?" אני שואלת ודופקת על הדלת. "הכל בסדר?"
"כן, לכי מכאן." אני שומעת את קולה. אני שומעת מים יורדים והיא יוצאת. היא שוטפת ידיים ומנקה את האיפור שלה. מסתכלת עליי דרך המראה. "על מה את מסתכלת? אף פעם לא ראית בחורה בוכה?"
"בחורה כן, כלבה לא." אני עונה לה. ויוצאת מהשירותים. יופי לי, ככה בטוח אני לא אצליח להשיג חברות חדשות. אני רואה מול הפנים שלי את אנדרו.
"אני מציע לך לא לדבר עם גברים שפונים אלייך, לוגן התחרפן שהוא ישמע על זה."
"איך הוא ישמע על זה?"
"הוא אמר לי להיות כפוף אלייך ולהתערב רק שאת מבקשת, אבל דיווח מלא אני מחויב להעביר לו."
"אתה לא מספר לו כלום."
"הוא הבוס."
"הוא הבוס אבל אתה כפוף לי ואני יותר מטורפת ממנו."
"זה הוראה של הבוס, לדווח לו הכל."
"אני מציעה לך לא להתעסק איתי." אני אומרת לו העצבים ועוברת אותו. כמובן שלוגן ביקש ממנו דוח מפורט מי דיבר איתי, בבון שתלטן. אני ממהרת לאולם שבו נערך השיעור. זה השיעור הכי אהוב עליי עם פרופסור רוג'ר, שהוא בעצמו גאון מחשבים לא קטן. אני יורדת לשורה הראשונה, למקום הקבוע שלי. הפרופסור נכנס לחלל ומזהה אותי ישר.
"אליסיה חזרת מהחופשה, היית חסרה לי כאן בכיתה, אף אחד לא נכנס לי לדיבור ושאל שאלות שקשה לי לענות אליהן." הוא אומר לי. כשלוגן חטף אותי הוא או מישהי מטעמו יצרו קשר על המזכירות ועדכנו שיצאתי לחופשה.
"שמחה לחזור פרופסור." אני עונה לו.

בהפסקה אני יוצאת לחצר ומחפשת עם עיניי מקום לשבת, אני רואה את הבחור שדיבר איתי, הוא יושב עם כל החברים שלו, הם לבושים במדי נבחרת הכדורסל של האוניברסיטה. בשולחן יושבת גם בנות שנראות ממש טוב, הן מצלמות תמונות בנייד והבנים מתלוצצים ביניהם ומפריעים לבנות, הם עושים מלא רעש וגוררים אחריהם מבטי קנאה, גם אני מקנאה איך בא לי להיות אחת מהחברה האלו, אבל זאת מקפצה גבוה מידי בשבילי. אני מסתכלת לצד השני של השולחנות, ורואה חברה מהקורס שלי, יושבים ומדברים בניהם בשקט, אלה רגועים מידי בשבילי. אני ממשיכה להסתובב, אני רואה את אנדרו, צמוד לקיר של המבנה משגיח עליי. אני הולכת למדשאות ומבחינה בבחורה שקיללתי בשירותים יושבת לבד, אני מחליטה לגשת אליה שוב. אין לי מושג למה אני מתעקשת עליה, היא נראת לי חתיכת כלבה מרושעת, אבל אני מרגישה שהיא צריכה חברה. לוגן עכשיו היה קורא לי צדקנית מעצבנת.
אני נעמדת ליד לידה, היא יושבת על הדשא, היא מסתכלת עליי מלמטה. "את לא מבינה רמזים, אה?"
"את קוראת למה שהיה בשירותים רמז?" אני שואלת. היא פתאום מתחילה לצחוק. אני מחייכת גם, "אני אליסיה, איך קוראים לך?"
"את לא תוותרי אה?"
"לא." אני אומרת ומתיישבת מולה.
"רק אל תגידי שלא הזהרתי אותך."
"הזהרת אותי ממה?"
"בואי נגיד שאם תסתובבי איתי יגידו עלייך שאת זונה."
"מה? מי?" אני בהלם.
"כן, הנבחרת המזויינת של הגברים בכדורסל."
"ואנשים מקשיבים להם?"
"עובדה שאני יושבת לבד."
"טוב, אני לא פוחדת מהם, וזה לא מה שיגרום לי לא לדבר איתך."
"אני איב," היא אומרת.
"איזה שם יפה."
"איך לא ראיתי אותך קודם?"
"זה מקום ענקי, למה את מכירה את כולם?"
"לא." היא צוחקת. אני רוצה לשאול אותה מה קרה עם נבחרת הכדורסל אבל מתאפקת לא לשאול זה חטטני מידי, וגם אני יכולה לנחש לבד.
"את עובדת?"
"את באמת לא מכירה אותי." היא צוחקת.
"סליחה, אני אמורה? נפגשנו פעם?"
"לא," היא צוחקת שוב. "אני כוכבת רשת מאוד מפורסמת."
"אה הבנתי, סליחה אבל אני פחות ברשתות החברתיות."
"איזה מוזר, בחיים לא פגשתי מישהי כמוך שלא מחוברת."
"אז מה זה אומר?"
"יש לי פרופיל באינסטגרם עם מאות אלפים של צפיות, ואני מפרסמת מוצרים לחברות גדולות, עושה קמפיינים."
"ואוו איזה יופי!" אני אומרת בהתפעלות.
"איפה הנייד שלך?" היא שואלת אותי. אני נותנת לה אותו. "אין לך פרופיל נכון?" אני מהנהנת לשלילה. "בואי נוריד לך קודם את אפליקציית אינסטגרם." היא אומרת ומתקתקת. "מה האימייל שלך?" היא שואלת ואני אומרת לה אותו. היא מרימה את הנייד שלי. "תחייכי." היא אומרת. ואני מחייכת. היא מצלמת אותי כמה תמונות. "זה לא טוב." היא ממלמלת לעצמה.
"מה למה?"
"זה לא מספיק מיוחד לתמונות פרופיל."
"אוקי..." אני אומרת בסקפטיות.
"תשכבי על הדשא." היא מבקשת ממני. אני נשענת לאחור, היא מתכופפת ומסדרת לי את השיער. היא מתרחקת ממני וקוטפת שני פרחים. "לא אל תקומי." היא אומרת לי כשהתרוממתי לראות מה היא עושה. הבחורה מטורפת, ואני לא מבינה למה אני מקבלת ממנה פקודות. טוב אני כן מבינה זה מסקרן אותי. אני שוב נשכבת, היא מסדרת לי את שיער עם הפרחים. ונעמדת מעליי ומתחילה לצלם, היא מסתכלת על התמונות. "מושלם! את ממש יפה." היא אומרת.
"תודה, נראה לי..." אני מתרוממת ומוציאה מהשיער שלי את הפרחים ומנערת אותו.
"מזל טוב, יש לך אינסטגרם חדש." היא אומרת לי ונותנת לי את המכשיר. "העליתי לך פוסט ראשון עם התמונות שצלמתי אותך עכשיו בסלייד ועדכנתי לך תמונת פרופיל שערכתי לך עם כמה פילטרים מגניבים."
"אין לי מושג מה אמרת עכשיו." אני אומרת והיא צוחק. אני מסתכלת על העמוד שלי, התמונה באמת יפה, וגם יתר התמונות בפוסט הראשון. "אוקיי. אז מה עושים עם זה עכשיו?"
"מסתכלת על פרופילים של אנשים אחרים."
"זה נשמע משעמם."
"את מוזרה." היא אומרת לי ועוברת לדף הראשי ומראה לי סרטונים ותמונות שאנשים הצטלמו והעלו. "עכשיו תראי זה הפרופיל שלי." היא עוברת לדף שלה.
"וואו. את יפה." יש שם מלא תמונות שלה עם בגדים ממש יפים. בשמים איפור. "את ממש עשירה." אני אומרת.
"כן."
"מה ההורים שלך עושים?"
"שמעת על המותג איב סן לורן?"
"כן, אל תגזימי אני לא כזאת מנותקת."
"הוא שייך למשפחה שלי. השם משפחה שלי הוא סן לורן."
"או. מי. גאד." אני צורחת. היא צוחקת. "זה מטורף. אז את מי מעניין מה החבורת סתומים האלו חושבת?"
"את כל החברות שלי מסתבר. ראית אותי בוכה היום כי גרשו אותי מקבוצת המשובטות שלהן, אף אחת לא רוצה להתקרב אליי."
"ככה הן קוראות לקבוצה?"
"לא." היא צוחקת. "ככה אני קוראת להן, משובטות, כל אחת מעתיקה מהשנייה הכל, הן מתלבשות אותו דבר ומעלות אותם תכנים."
"אה הן כמוך? יש להן פרופילים עם מלא עוקבים?"
"כן לכל אחת בחבורה יש מאות אלפים של צפיות. נו משובטות."
"אבל את היית חלק מהן."
"כן, טוב אני צבועה זה מה יש. הן משובטות מגעילות, ועד לפני שבוע גם אני הייתי משובטת."
"את לא צריכה אותן, תתחברי לבנות אחרות."
"אפילו לא שאלת אותי אם זה נכון, השמועות."
"כי זה לא מעניין אותי. זה הגוף שלך וזכותך לעשות איתו מה שאת רוצה. כמובן בהסכמה מלאה שלך. זה היה בהסכמה נכון?"
"כן, כן, עשיתי מה שרציתי עם מי שרציתי." היא אומרת, בדיוק מה שחשבתי.
"כל הכבוד לך."
"תודה לך על זה, שאת לא שופטת אותי."
"ברור."
"שיט המשובטות מתקרבות." היא אומרת ואני רואה ארבע בנות, מהבנות שהבחנתי בהן קודם שישבו עם הבנים מנבחרת הכדורסל, מתקרבות לכאן. איב נעמדת ואני אחריה.
"מצאת לך מקרה סעד חדש? גם אותה נבריח, חבל לך על הזמן." אומרת אחת מהן.
"קירה, אני מציעה לך לא להתעסק איתי או שתככבי בכל הסטורי שלי."
"אל תאיימי עליי כלבה, כי סטורי אחד לא במקום ואת תקבלי מכתב מהעורך דין שלי על הוצאת דיבה."
"לכי תזדיני."
"אני לא זונה כמוך." היא אומרת לאיב ומסתכלת עליי, "היא סיפרה לך שהיא איב סן לורן המפורסמת נכון? זאת שיטת הפעולה שלה, ככה היא קונה חברות. אני מציעה לך להתרחק ממנה, כי שום דבר לא יצא לך ממנה חוץ משם של זונה." היא אומרת.
"למה את מתנהגת אליה ככה? מה אכפת לך איך היא קונה חברות?"
"את מטומטמת? אני מציעה לך לא להתעסק איתי." היא אומרת לי. אני מרימה את ידי ומסמנת לאנדרו להתקרב.
"קירה נכון, תכירי את אנדרו." אני אומרת לה ומסתכלת עליה. היא מביטה אליו ואז אליי. "אנדרו מחויב לעשות כל מה שאני אבקש ממנו, נכון אנדרו?"
"כן."
"אם אני אבקש ממך, נגיד לתת אגרופים לעץ כאן, אתה תיתן?"
"כן."
"תן אגרופים לעץ." אני אומרת בעודי מסתכלת על קירה. אני רואה אותה מסתכלת על אנדרו נותן אגרוף לעץ ואני שמועת אגרוף שני ושלישי. אני רואה שהיא נרתעת. "עצור," אני מבקשת ממנו הוא חוזר ונעמד מאחורי שוב.
"אלוהים ישמור." היא ממלמל.
"אנדרו ואם אבקש ממך לתת אגרוף לקירה כאן, אתה תעשה את זה?"
"כן."
"הבנתי אותך!" קירה צועקת.
"יופי אל תתעסקי איתי, כי ממני לא תקבלי מכתבים מעורך דין, ממני תקבלי אף שבור או יד." אני אומרת לה, היא ממהרת להתרחק ממני עם כל חבורות שלה. אני מסתובבת לאנדרו, היד שלו אדומה ויש עליה שריטות, מהחספוס של העץ.
"זה תופס גם לגבייך, אל תתעסק איתי." שיבין שאני מטורפת כמו לוגן. "עכשיו לך למרפאה של האוניברסיטה, האחות תכבוש לך את היד."
"זה שטויות, בקשו ממני לעשות דברים יותר גרועים." הוא אומר והלב של מתכווץ אני מתחילה להתחרט על מה שגרמתי לו לעשות.
"בכל זאת לך שיבדקו לך את היד."
"אני לא מוריד את העיניים ממך."
"אני אבוא איתך." אני אומרת לו ומסתובבת לאיב שעדיין בהלם לידי.
"זה היה מטורף! מי את?" היא שואלת אותי וזה מכה בי כמו רעם ביום בהיר. אני הבת של ראש העיר, זה העונש הכי גדול שאני יכולה להעניש אותו.
"אני אליסיה קול. הבת של ראש העיר ניו יורק." אני אומרת לה.
"שקרנית!"
"נשבעת לך."
"לא מאמינה לך."
"בחיי."
"אנחנו הולכות להיות חברות טובות." היא אומרת לי. "טוב קחי את השומר ראש החתיך שלך למרפאה, נדבר אחרי הלימודים כי אם אני מאחרת לעוד שיעור ישהו אותי." היא אומרת לי ומנשקת אותי על הלחי והולכת. אני לא מתקנת אותה שאנדרו לא השומר ראש שלי, הוא חייל בארגון של לוגן שעושה לי בייביסיטר.