האקרית - נסיכות המאפיה 1

פרק 53

אליסה
אני מתעוררת בבוקר בזרועותיו של לוגן. אני כבר לא מפחדת שהוא יעזוב אותי, אני יודעת שהוא אוהב אותי, הוא לא אמר לי את זה ואני בספק שהוא יגיד לי את השלוש מילים האלו אבל הוא דואג להראות לי את אהבתו וזה מספיק לי.
"בוקר טוב ארנבונת."
"בוקר טוב בבון." אני עונה לו והוא מנשק את שפתיי.
"מה את רוצה לעשות היום?"
"להישאר איתך במיטה." אני אומרת ומחבקת אותו.
"לא היום, יש לי מלא דברים לעשות." הוא מנשק אותי על הראש וקם להתארגן. "אבל יש לי הפתעה."
"מה?"
"סוף השבוע אני לוקח אותך לחופשה. את מתחילה לראות עולם. יעד ראשון מיאמי."
"אתה עובד עליי?"
"לא, אמרתי לך שאגרום לך להתאהב בי. התכוונתי לזה."
"אתה לא צריך, כי אני כבר מאוהבת בך עד מעל הראש." אני אומרת לו, לא מפחדת מהמילים האלו.
"אני צריך לשמר את זה. יש לי אחריות גדולה." הוא אומר לי ומתחיל להתלבש. "אז מה התוכניות שלך?"
"לא יודעת יש לי מלא, נראה לי אני אתחיל בללכת לקחת את כל הדברים שלי מהדירה הישנה, ואז אני צריכה לחפש לי דירה חדשה, אני לא מתכוונת להתנחל לך בבית."
"אליסה, אם לא הייתי ברור עד עכשיו, אגיד לך את זה בצורה חד משמעית. זה גם הבית שלך, את גרה כאן איתי בחדר שלנו, ואת ישנה במיטה שלנו."
"אבל... זה... זאת אומרת..." אני מתחילה לגמגם. הוא צוחק
"עכשיו באנגלית בבקשה."
"אם נריב?"
"אנחנו רבים כל הזמן, את מעצבנת אותי, ואני אותך. זה הקטע שלנו."
"זה הקטע שלנו." אני חוזרת אחריו.
"לכי תעבירי את כל הדברים שלך לכאן, ואז תצאי לקנות לך בגדים חדשים."
"אני גם רוצה לחזור ללמוד במכללה."
"תעשי את זה." הוא אומר לי מנשק אותי על השפתיים. "יום טוב, ארנבונת שלי."

אני יוצאת עם אנדרו מהרכב, אנחנו עומדים מתחת לבניין הישן שלי. החיילים של לוגן מעלים ארגזים, אני עולה איתם. אמרתי ללוגן שאין לי הרבה דברים הוא יתעקש בכל זאת לשלוח לי את כל החיילים שלו עם ארגזים. אני נכנסת לבית שלי שלא הייתי בו כמה שבועות.
במשך כמה שעות אני הופכת את הבית וזורקת מלא שקיות זבל ואורזת את הדברים שלי שמסתכמים בכמה ארגזים. אני נותנת את המפתחות לבעל הדירה וחוזרת לאחוזה. אנדרו מניח את הקרטונים בחדר האורחים, את הבגדים שלי הוא מעלה לחדר של לוגן. "עוד משהו מיס?"
"לא, תודה רבה על היום." אני אומרת.
"זאת העבודה שלי."
"אנדרו." קורא לו לוגן מאחוריי.
"כן, בוס."
"אליסיה חוזרת ללימודים, אני רושם גם אותך, אני רוצה שתהיה צמוד אליה."
"כן בוס."
"לוגן מה קשור?"
"אני רוצה לדעת שאת מוגנת."
"מוגנת ממה? אין לנו יותר איום, בראין מת ובקרוב מאוד מייקל יתפוס את מקומו, כל העיר הזאת שייכת לך, מי יעז להתעסק איתך?"
"אנשים שלא מכירים אותי." הוא עונה לי.
"אתה לא יכול להפחיד כל אחד שידבר איתי."
"אני כן."
"לוגן אני רצינית. אני רוצה לרכוש חברים חדשים."
"חברות, לא חברים. כל מי שיש לו זין בין הרגלים לא מתקרב אלייך." הוא אומר ואני מגלגלת עיניים.
"מצטערת זה לא יעבוד בינינו ככה."
"אוקיי אז את חוזרת להיות אסירה שלי." הוא אומר לי.
"אתה בלתי נסבל!" אני צועקת עליו ועולה לחדר.
"משוחרר." הוא אומר לאנדרו. ואני שומעת אותו עולה אחריי. אני נכנסת לחדר וישר למקלחת. אני סוגרת את הדלת ומתחילה להתפשט, אני פותחת את המים ונכנסת תחת הזרם. דלת המקלחת נפתחת ולוגן נכנס.
"אליסה."
"אל תגיד לי אליסה, אני רוצה חיי חברה! חברים חברות. אתה לא תתערב לי, אתה שומע?"
"ומה יצא לי מזה?"
"בת זוג מאושרת."
"זה חשוב." הוא אומר כשהוא נכנס מאחוריי למקלחת.
"זה חשוב מאוד." אני אומרת כשהוא מתחיל לגעת בי. "כי כשאני מאושרת, לך יש פחות כאב ראש."
"כן."
"כשאני שמחה, אני מפנקת מאוד." אני אומרת ויורדת על בירכי. ואוחזת באיברו הקשה. "זה פשוט משתלם לכל הנוגעים בדבר." אני אומרת ומכניסה אותו לפי, נזרעת לא לגעת בו עם השיניים שלי.
"פאק." הוא מקלל כשאני מוצצת את איברו. "שיט." הוא מקלל כשאני פוגעת בו עם השיניים שלי. הוא מרים אותי לעמידה.
"לא נהנת?"
"נהנתי מאוד אבל אני לא רוצה לגמור לך בפה." הוא אומר, ואני עושה פרצוף נגעל. "בדיוק." הוא צוחק ומרים אותי אליו וחודר לתוכי.

אנחנו מסיימם להתקלח ויוצאים להתלבש לארוחת ערב. היום מייקל מביא את ארוסתו לכאן. זה מעצבן אותי אבא שלה רצח את ההורים שלי ולא בא לי לראות את הנסיכה הזאת. ככה קוראים לה נסיכת הקרח. היא גדלה בשביל לחזק קשרים, ככה זה נשים במאפיה אין להן חשיבות. האמת זה נורא לגדול ככה, אבל זאת לא בעיה שלי. היא לא בעיה שלי. ואני לא מבינה למה לוגן קבע את השידוך הזה.
"לא הבנתי למה היא חיה בכלל. פתאום גדלת מצפון?"
"לא ארנבונת קטנה שלי, אין לי בעיה לרצוח אותה. אנחנו משתמשים בה."
"איך איזה תועלת יש ממנה?"
"כל מי שנאמן לאבא שלה, לא יצא נגדנו. מייקל הלך להשתלט על כל הנכסים של אבא שלה. זאת הנקמה המושלמת."
"אני לא רוצה לרדת לארוחה."
"למה?"
"כי אבא שלה רצח את ההורים שלי ושלך למקרה ושכחת."
"היא לא אשמה."
"אולי ובכל זאת זה מעצבן אותי."
"את תרדי כי את חייבת, תתנהגי יפה כי הם האורחים שלך."
"אני אשתדל," אני עונה לו את התשובות שהוא נותן לי בדרך כלל.
"תשתדלי ממש." הוא אומר ואני מהנהנת לא מתחייבת לכלום.

אנחנו יושבים ליד השולחן, לוגן בראש השולחן ואני ליד ליאו כשמייקל נכנס עם אמבר. היא ממש יפה ולבושה בבגדי מעצבים זה ממש מעצבן אותי. שאני הייתי זרוקה ברחוב כמו כלב עזוב היא חיי כמו נסיכה.
"ערב טוב," מייקל אומר ואני חייכת אליו באהבה, אני ממש אוהבת אותו. אני קמה ומחבקת אותו אני לוחשת באוזנו, "תשפשפי אותו."
"התגעגעתי אלייך." הוא צוחק. "תכירי את אמבר." הוא אומר, היא מביטה בי בחיוך שחצני, מלגלגת עליי. אני מסתכלת עליה באותו מבט. אני שונאת אותה כל כך. אני חושבת על כל הדרכים שאני יכולה להרוס אותה.
לוגן קולט את המתח בינינו, הוא מחכך בגרונו, ואני חוזרת למקומי. "אמבר ברוכה הבאה לביתי, אני שמח שהצטרפת אלינו."
"כאילו שהייתה לי ברירה." היא עונה בעוקצנות ומתיישבת מול ליאו מייקל מתיישב מולי. לוגן לא מתרגש ממנה.
"אני רואה שאת שמחה מהשידוך שסידרתי לך." אומר לה לוגן.
"כמו פטריה שחוזרת." היא עונה לו.
"אני לא מבינה למה שידכת אותה למייקל, למה הוא צריך לסבול אותה." אני אומרת.
"נכון, תשלחו אותי לבוסטון, לארוס שלי." אמבר אומרת.
"בארון קבורה אם אפשר." אני עוקצת.
"אליסיה." נועם עליי לוגן אבל לא אכפת לי. אני רואה שמייקל אומר לה משהו באוזן, היא נרתעת.
"קרב חתולות, איזה כיף!" אומר ליאו. "בוא נעביר את זה לבריכה."
"לטובת מי אתה?" אני שואלת ברצינות, הוא מסתכל עליה ואז עליי.
"לטובתך."
"תשובה נכונה." אני עונה.
"אדוני להתחיל להגיש את האוכל?" טוני שואל את לוגן.
"כן."
"עדיף לפני שיהיה כאן מוות." מעיר ליאו.
"ליאו." לוגן נועם באזהרה.
"ליאו שמעתי שאתה אוהב לצאת למועדונים, אשמח לקחת אותך למועדון הקבוע שלי. יש שם מוזיקה טובה, ושתייה איכותית." אמבר אומרת לליאו. על גופתי המתה הוא יצא איתה. אני מסתכלת עליו ממתינה לתשובה שלו.
"אולי בהזדמנות." הוא מתחמק ממנה. יש לו מזל גדול. האוכל מתחיל להגיע לשולחן.
"אין לי תאבון." אומרת אמבר.
"ואת תאכלי בכל זאת." אומר לה מייקל והיא שותקת.
"והלוואי ותחנקי." אני מוסיפה.
"אליסיה זאת אזהרה אחרונה." אומר לי לוגן, כאילו שהוא מאיים עליי. אני מסתכלת על מייקל, נראה שלא נעים לו שהוא באמצע בין שתינו.
"קצת נימוסי שולחן לא יזיק לך, בעצם אי אפשר להאשים אותך, גדלת ברחוב." אומרת לי אמבר.
"סיפרת לה?" אני שואלת את מייקל בהלם. אבל זה ברור שהוא סיפר לה, טעם הבגידה מרגיש מר בפי. הוא גמור אצלי, לא אדבר איתו יותר לעולם.
"תסלחו לי," אני קמה מהשולחן. אני עוברת סביבו בצעדים איטיים. אני הולכת ללמד את הכלבה הזאת כמה דברים שלמדתי ברחוב.
"אל תתקרבי אליי." היא נעמדת וגם מייקל, אני מתקרבת אליה ונותנת לה סטירה, אני מושכת בשיער שלה.
"גדלתי ברחוב כי אבא שלך רצח את ההורים שלי." אני צורחת עליה.
"זה שקר." עונה לי אמבר. היא מרביצה לי ופוגעת. הכלבה יודעת להרביץ, היא מושכת בשערי וזה כואב. הבנים מנסים להפריד בינינו.
"אליסה זה מספיק." אומר לי לוגן ותופס לי את הידיים משחרר את שערה. מייקל עושה אותו דבר. אני משחרר כשאני מרגישה שהיא שחררה את שערי.
"ברברית." היא צועקת לי.
"בהמה." אני צועקת לה. לוגן מרים אותי ומוציא אותי מחדר האוכל. אני מספיקה לראות אותה מעיפה את מייקל ממנה.
"אני לא מאמין שהרבצת לה." הוא אומר לי כשהוא עולה איתי במדרגות.
"מה אתה בהלם? אתה רצחת את הגבר שהעליב אותך."
"נכון, אבל לא חשבתי שאת אלימה כמוני. אני חייב להודות שזה מדליק אותי."
"נסיכה מפונקת וכלבה. תעזוב אותי אני לא אחזור לשם כדי לפוצץ אותה מכות."
"את בטוחה?"
"לוגן תשחרר אותי עכשיו." אני אומר בקול מאיים, הוא משחרר אותי ואני נכנסת לחדר שלנו. אני מתהלכת בעצבים מצד לצד, אני הולכת לגמור אותה. זה הסוף שלה. אני מסתכלת על לוגן, הוא מחייך. "מה אתה מחייך?"
"את ארנבונת מסוכנת, כל כך עומד לי חזק עכשיו." הוא אומר. אני מגלגלת עיניים.
"אני שמחה שזה מצחיק אותך. היא כלבה ואני שונאת אותה."
"אני לא מצדיק אותה, אבל שני ההורים שלה מתו רק אתמול, היא עוד באבל, היא מאורסת לגבר שהיא לא אוהבת. היא ממורמת. את לעומת זאת יש לך משפחה, יש לך אהבה, ואת הנסיכה החדשה של המאפיה."
"אני אוהבת את זה, נסיכת המאפיה."