אחרי שלושה חודשים
לוגן
"לוגן! כן... ככה! יותר מהר..." היא צועקת כשאני משיט את הסירת מרוץ, חותך את הגלים. "זה כזה כיף!"
"תחזיקי חזק, שלא תעופי לי מהסיפון." אני מזהיר אותה.
"אל תדאג אני מחזיקה חזק."
אני ממשיך לנווט את הסירה האוקיינוס בשקט. אני מקפיד כל חודש לקחת אותה לחופשה במקום אחר בולם. אני רוצה שהיא תחווה דברים, שתראה את העולם, ככה היא תרצה לחיות. היא אוויר שאני נושם, התאהבתי בה חזק ומהר. הזדעזעתי כמה חזק היא תפסה אותי, איך היא שולטת על המחשבות שלי. אני חושב שהיא אפילו לא מבינה את ההשפעה שיש לה עליי.
אני מגיע קרוב לחוץ אלמוגים ומוריד את העוגן. "בואי נצלול כאן."
"לא רוצה, אני מפחדת."
"אין לך ממה."
"יש כאן דגים גדולים." היא מצביעה על המים בפחד.
"את נמצאת ליד כריש. מה זה הדגים הקטנים במים?"
"אתה באמת כריש מסוכן." היא אומרת ומחבקת אותי. הגוף שלה נצמד לשלי, מתאים את עצמו עליי, והזין שלי מתחיל לעמוד.
"אני אטרוף אותך."
"אני לא יכולה לחכות." היא אומרת ואני מתכופף לנשק אותה. אני מרים אותה עליי ומפסק את רגליה. היא סוגרת אותם סביב. אני לא מתאפק ומשפשף את הזין שלי בין רגליה וטורף את שפתיה. "הכריש שלי רעב."
"כל הזמן שאת לידי."
"אז בוא נוותר על הצלילה ונעשה דברים אחרים." היא מתחילה לנוע על איברי.
"לא." אני עוצר אותה ומוריד אותה. "אנחנו צוללים, את חייבת לראות את זה." אני מסדר את איברי בבגד ים.
"אוף," היא רוטנת. אני נותן לה את המשקפת עם השנורקל.
"כשאת צוללת, הצינור אויר נסגר כדי שלו יכנס לך מים לצינור. כשתעלי למעלה הוא יפתח שוב. אוקיי?"
"בסדר." היא לוקחת את המשקפת והשנורקל מידי בהפגנתיות.
"זה לא עובד עליי." אני מודיע לה.
"יופי לך." היא ממשיכה בשלה. אני שם את המשקפת.
"קדימה קפצי." אני אומר כשהיא מניחה את המשקפת על פניה.
"אולי תחשוב על זה שוב." היא אומרת ונצמדת אליי. אני מרים אותה וזורק אותה למים. "לא!" היא מספיקה לצעוק עד שהיא צוללת. אני קופץ ראש אחריה, אני צולל מתגנב מאחוריה, אני רואה רק את הגוף שלה, הראש שלה מעל המים, היא מסתובבת מחפשת אותי. עולה לקחת אויר מאחוריה ומחבק אותה. "אני לא מאמינה שזרקת אותי למים, בבון אחד!"
"נתתי לך הזדמנות לקפוץ."
"נמאס לי ממך."
"היית רוצה, את מתה עליי."
"אל תחמיא לעצמך."
"אההה." היא צועקת ונצמדת עליי. "משהו נגע בי!"
"תירגעי זה רק דג חמוד, כמעט הרגת אותו."
"עוד שניה אני הורגת אותך!"
"את לא יכולה בלעדיי."
"רוצה שנבדוק את זה?" היא אומרת ודוחפת את הראש שלי מתחת למים, אני צולל ומתרחק ממני. אני רואה שהיא מחפשת אותי, אני שומע צלילים ורעשים, היא בטח קוראת לי. ואז אני רואה אותה צוללת, היא מחפשת אותי. האויר נגמר לי ואני עולה למעלה.
"לוגן חתיכת דפוק, אתה מנסה לגרום לי התקף לב?"
"איך אני אשם? את הטבעת אותי."
"אם אתה עושה לי עוד קטע כזה, אני נשבעת לך שאני לא אדבר איתה שבוע."
"אני לא צריך שתדברי, יש לי תוכניות אחרות לפה שלך."
"אני רק אציין שלאחרונה יש לי תיקים כאלו שהלסת ממעלת לי ללא שליטה." היא אומרת וסוגרת ופותחת את הלסת שלה משמיע רגע שם השיניים. "הנה זה קורא לי עכשיו." היא אומרת ואני מתחיל לצחוק.
"מכור אלייך, טוב קדימה בואי נצלול כבר." אני אומר לה ומכניס את השנורקל לפה.
"רעיון מעולה, ככה אתה לא תוכל לדבר." היא אומרת ועושה כמוני.
"קחי אוויר." אני אומר לה. שנינו לוקחים אוויר וצוללים, אני תופס לה את היד, אנחנו צוללים לקרקעית, אני מצביעה לה על אלמוגים ולהקת דגים. היא משחררת את ידי ועולה לקחת אוויר, אני עולה אחריה. "את צריכה להירגע, ולא לחשוב על זה שאין לך אוויר."
"מה נהייתה לי עכשיו מדריך צלילה?"
"ארנבות תעשי כמוני." אני לוקחת אוויר ומוציא החוצה, אני חוזר על זה כמה פעמים וצולל. אני ממתין לה מתחת למים עד שהיא עושה כמוני וצוללת, אני מושיט לה את היד שלי, היא מניחה בתוכה את ידיה, ואני מושך אותך לקרקעית. הפעם היא מחזיקה יותר זמן.
אני נכנס לנמל ומשייטת את הסירה למקום העגינה שלה. אני יורד מהסיפון ועוזר לאליסיה.
"נהנת?"
"מאוד." היא אומרת ומנשקת את הזרוע שלי. אני מאוהב בה. אני פותח לה את הדלת ללמבורגיני שהשכרתי. היא נכנסת ואני מסמן לחיילים שלי שחוזרים למלון.
אני מחנה את הרכב בחניה השמורה לי, ואנחנו הולכים לחדר אוכל.
"אני רעבה."
"גם אני אבל למשהו אחר." אני לוחש לה.
"שקט, ישמעו אותך." היא אומרת לי ונתקלת בי.
"כאילו הם לא יודעים מה אנחנו עושים בחדר מאחורי דלתות סגורות."
"הם לא יכולים לדעת."
"הם יכולים לשמוע." אני אומר לה.
"אז תנסה לשמור על השקט." היא אומרת ואני צוחק. אני צוחק הרבה בזכותה. יש לה חוש הומור עוקצני, ואני מת על זה. לפעמים אני מעצבן אותה בכוונה רק כי לראות איך היא תגיב או מה היא תעשה.
אנחנו מתיישבים במרפסת בחדר האוכל. החיילים שלי פרוסים באזור. אני רואה את המלצר ומקבל פלשבק, אני מכיר אותו. הוא מאוד דומה למישהו שהיה אמור להיות מת. אני בהלם. היד שלי אוטומטית נעה לכיוון הנשק שלי. הוא מתקרב לשולחן בידו קנקן מים קרים עם קרח. אני רואה את אנדרו נדרך, הוא בטח רואה את הדימיון. אין מצב שזה הוא. המלצר הזה נראה לא מזיק, מצד שני אולי זה מערב? אני לוקח את הסיכון ומסמן לאנדרו עם היד לא להתקרב. מקסימום אני אקבל את הקנקן הזה לפנים, זה לא יהרו אותי לצערו.
"צהרים טובים," הוא אומר.
"שלום," עונה לו אליסיה. אני רק מהנהן. אני מחכה לרגע שהוא יסמן לי או יאיים עליי.
"מה תרצו לאכול?" הוא שואל, ושולך את ידו לכיסו, אני נדרך, הוא שולף עט ופינקס. איזה משחק חולני הוא משחק?
"מה קרה?" אליסיה שואלת.
"הכל בסדר."
"נראה לי חטפת מכת שמש."
"אני בסדר, תזמיני אוכל." אני אומר לה. הוא עומד לידינו ואני מתוח כמו קפיץ. אני רואה שגם החיילים שלי לא מבינים, חלקם בטח מזהים אותו. הפרצוף שלו כיכב בסוטים שלי שנים רבות. חשבתי שהוא מת. אולי זה לא הוא? אני לא יודע.
"מה בשבילך אדוני?"
"מה שהיא הזמינה." אני אומר רק שיתרחק ממני, כי אני מחזיק את עצמי לא לרצוח אותו. נראה שהוא לא מזהה אותי, זה מוזר כי אני לא אשכח את הקעקוע שעל הצוואר שלו. זה הוא ללא שום של ספק. והנשימות שלו על כדור הארץ קצובות, אני מתכוון לרצוח אותו עכשיו. אני מסמן לאנדרו להתקרב לשולחן.
"כן, בוס."
"אתה ראית מה שאני ראיתי?"
"כן," הוא מאשר לי שאני לא משוגע.
"אליסיה אני הולך לשירותים, החיילים שלי משגיחים עלייך."
"בסדר." היא אומרת לי, וחוזרת להתעסק בנייד שלה. אני הולך לכיוון המטבח, אנדרו בעקבותיי עם כמה חיילים. אני הולך לרצוח אותו ולהנות מכל רגע.
-סוף-
YOU ARE READING
האקרית - נסיכות המאפיה 1
عاطفية"מה אתם רוצים ממני?" "שתפרצי לחשבון בנק שנגיד לך ותמשכי משם כסף." "ולמה נראה לכם שאני יכולה לעשות את זה?" עניתי. הם הסתכלו אחד על השני ולוגן סימן משהו לליאו. הוא ניגש לדלת השלישית בחדר והוציא משם את התיק שלי. "אל תיגע בזה!" אמרתי והתקרבתי אליו, לוגן...
