האקרית - נסיכות המאפיה 1

פרק 8

טריגר: הוא פוגע בה

אליסה

"קומי, ארוחת בוקר," אומר לי טוני ומניח על הדירה מגש של אוכל.
"מלשן," אני אומרת.
"בוקר טוב גם לך."
"תעזור לי."
"אני אגיע עוד מעט לקחת אותך." הוא מתעלם מדבריי ויוצא מהחדר.
"אל תטרח," אני צועקת לדלת הסגורה.
אני קמה מהמיטה בדרך לחדר המקלחת אני לוקחת מלפפון מקולף ואוכלת. אני שותפת פנים ומצחצחת שיניים, מתלבטת עם להתקלח עכשיו או אחרי האוכל. אלו ההתלבטויות שלי בימים האלו. בא לי למות מרוב שעמום. אני אוכלת את ארוחת הבוקר ונשכבת על המיטה. דפיקה על הדלת וטוני נכנס.
"את באה?"
"לא."
"איך שאת רוצה." הוא סוגר את הדלת. אני מתחילה להתהלך בחדר, לוגן יגיע בכל רגע. מה הוא יעשה לי? יחתוך אותי שוב? ירביץ לי? יאנוס אותי? פאק. לא משנה מה הוא יעשה אני לא עוזרת לו.
מה הוא כבר יכול לעשות לי שלא עברתי בחיים האלו? בחיים הקצרים של על כדור הארץ. אני כל כך רוצה להתאחד עם ההרים היקרים שלי ואחי הבכור. הם חסרים לי כל כך, כל יום כל שנייה כל נשימה. למה רק אני נשארתי בחיים, אני רוצה למות יחד איתם אני רוצה את אמא שלי, את אבא שלי. אני צריכה את החיבוק, את ההבטחה שהכל יהיה בסדר.
לוגן נכנס לחדר.
הוא מסתכל עליי במבט אפל. הוא עצבני ממש.
"למה את עושה את זה?"
"את מתכוון למה אני לא עושה את זה, כי כרגע אני לא עושה כלום." אני מתחכמת. הוא מתקרב אלי באיום ואוחז בעורף שלי. אני מביטה בעיניו, ומה שאני רואה שם מפחיד אותי.
"למה את לא עושה מה שביקשתי ממך, ומתחפפת לי מכאן, כי שנינו לא סובלים את הנוכחות אחד של השני."
"אני לא עוזרת לך לגנוב כסף מאחרים."
"את לא חושבת שזה קצת צבוע בהתחשב בעובדה שאת כן גונבת כסף מאחרים."
"אני גונבת כסף מהבנק, לא מאנשים פרטים." אני אומרת ומנסה להשתחרר מאחיזתו אבל הוא לא משחרר אותי.
"את כזאת צדקנית מזדיינת."
"אני גם לא גונבת את הכסף לעצמי."
"נכון, את מחלקת אותו לנזקקים, ממש פקינג רובין הוד." האזכור של רובין הוד הזכיר לי את הילד הקטן, את כל המשפחות שאני עוזרת להם, הם בטח לא מבינים למה אני לא באה, הם צריכים את העזרה שלי. רק שלא יחשבו שנטשתי אותם.
"תן לי ללכת להביא להם כסף ואני אעזור לך."
"אני לא עושה איתך משא ומתן, את עושה את מה שביקשתי נקודה. את לא מציבה לי תנאים. את מבינה?"
"כדי שאני אעזור לך, אתה צריך לתת לי לעזור להם. אחרת אני לא עושה שום דבר שאתה מבקש-" אני מפסיקה להגיד כשהוא דוחף אותי למיטה, הוא מצמיד את הזרות שלי לגופי ויושב על בפיסק, כך שהשוקיים החזקות שלו מחזיקות את הזרועות שלי, וכובד משקלו מרתק אותי למיטה. "מה אתה עושה."
"עוד רגע תביני."
"תרד ממני בבון אחד." אני צועקת. הוא מוציא את הסכין מהנדן. "אה חזרנו לסכין. מעולה." אני אומרת.
"היופי החצוני חשוב לך?"
"פחות, לך על זה. תתפרע מה שנקרא."
"כן תארתי לעצמי."
"איפה בא לך לחתוך אות, אולי בפנים?"
"לא, הם ככה מכוערות."
"לך תזדיין."
"אני אלך, אל תדאגי לחיי המין שלי. נראה לי לך לא יזיק לך זיוון טוב."
"סקס זה דבר אוברייטד."
"כשאת לא עושה אותו עם בן האדם הנכון."
"טוב הגעת לך לזיין לי את המוח, תחתוך אותי ולך."
"לחתוך אותך, זה לא כיף. את יודעת מה כיף?" הוא שואל ויש לי הרגשה לא טובה. "יותר כיף זה לחתוך לך את השעיר היפה שלך." פאק. בן זונה מזדיין. אני אוהבת את השיער שלי אבל לא אתן לא את העונג.
"אני שמחה שאתה אוהב את השיער שלי."
"אני בטוח." הוא אומר ומפזר את השיער שלי סביב ראשי. אני נשכת את השפה התחתונה שלי. אני לא עוזרת לו. אין סיכוי. אני לא עוזרת לו. השיער יארך לי שוב. זה רק שיער. אני מרגישה את הדמעות מעקצצות בעיניי אבל אני לא אבכה בחיים. לא אתן לו את העונג הזה. "את עוזרת לי או לא?"
"מה נראה לך, מלך של העיר ניו יורק? יש לך כסף וכוח, אבל אתה עשיר באמת רק שיש לך משהו שאתה לא יכול לקנות."
הוא מניף את הסכין בצורת האות V מעל ראשי ומתרומם ממני ואני מסוגלת לנשום שוב נורמלי.
"שח," הוא אומר לי. "אני מציע לך להגיע פעם הבא שאקרא לך, כדי לא תגיעי למט." הוא יוצא וסוגר את הדלת. אם הוא רק היה יודע שלשם אני מכוונת אולי הוא כבר היה עושה את זה. אני מתרוממת ושערות נופלות סביבי המיטה מלא בשערות שלי. אני מפחדת לגעת בראשי. אני מכנסת לחדר השירותים ומסתכלת במראה, האמת זה לא כזה נורא. אני משכנעת את עצמי. אני נוגעת בשיער. יש לי חלקים ארוכים וחלקים קצרים זה דווקא יפה. אני שוב משכנעת את עצמי. בכל אופן זה מה שיש עכשיו. אני נכנסת למקלחת.
כשאני יוצאת אני מתלבשת ומנגבת את שיערי ומסתרקת. וואלה אני אוהבת את זה. ככה בכל אופון אני מתכוונת להגיד ללוגן. וכן יש לי משאלת מוות.
"אפשר להיכנס?" שואל טוני.
"כן." אני עונה. הוא נכנס לחדר, בזהירות.
"אין דם, אל תדאג."
"את בסדר?"
"לא, תעזור לי לברוח הוא ירצח אותי בסוף."
"האמת אני מתפלא שאת עדיין בחתיכה אחת." הוא אומר ומתחיל להחליף את המצעים. ואני לא חושבת פעמים שאני רואה את הדלת פתוחה. אני פשוט מתחילה לרוץ במסדרון. פאק לאן לרוץ? אני נכנסת לסלון רחב ידיים ומתחבאת מאחורי הספה.
אני רואה את טוני מגיע בלחץ, "אליסה איפה את?" אני מגלגלת את עיניי כאילו שאני אענה לו.
"למה אתה צועק?" זה לוגן.
"אדוני... בוס אליסה ברחה מהחדר."
"איך?"
"החלפתי לה מצעים ולא נעלתי... לא חשבתי שהיא תברח." הוא אומר. לוגן נותן לו אגרוף. פאק בגללי. אני מרגישה חרא, בגלל מעשה שאני עשיתי מישהו אחר חטף.
"תמצא אותה." אומר לוגן, וטוני ממהר לצאת מהבית. לוגן הולך גם הוא. זה הזמן שלי. אני יוצאת מהחלון הפתוח. פעם אחרונה שברחתי, ראיתי מכונית. אם אצליח להיכנס לאחת המכוניות אני אדרוס את כל מי שיעצור בעדי.
אני נצמדת לקיר ואז רצה למכונית הראשונה ומסתתרת מאחוריה, אני מנסה לפתוח את הדלת. היא לא נפתחת. פאק. אני מתכופפת והולכת למכונית השנייה. אני רואה את כל השומרים מסתובבים ומחפשים אותי. אני חייבת לפעול מהר. אני שומעת את דלת האחוזה נפתחת אני מציצה מהחלון. זה לוגן. אני נכנסת מתחת למכונית.
הוא מתקדם לכאן, מסתובב סביב המכונית. הוא פותח את דלת המכונית. באסה המכונית הזאת פתוחה. איזה מזל חרא. הוא מתרחק. יופי, אני אמתין כאן ואחכה לרגע המתאים גדי לצאת.
פתאום אני נמשכת מהרגל שלי אני מרימה את הראש ומקבלת מכה מהמכונית. אני נשכבת עד שאני רואה את השמיים. לטווח הראיה שלי נכנס לוגן.
"ארנבונת הנה את." הוא אומר ותופס לי את היד ומרים אותי. "חיפשתי אותך."
"אה באמת, הנה מצאת אותי." אני עונה, הוא וגרר אותי לתוך הבית. "רק רציתי להראות לך את התספורת החדשה שלי," אני אומרת ובידי הפנויה מעבירה בשיער שלי.
"יפה לך יותר שיער ארוך." הוא אומר מבלי בכלל להסתכל עליי. אני רואה את טוני, השפה שלו נפוחה ואני שוב מרגישה חרא, זה בגללי. לא פעולה שלי יש תוצאה. ואני לא אוהבת את התוצאה הזאת. בכלל. לוגן מכניס אותי לחדר וטורק את הדלת. החדר שלי נקי ויש לי מצעים חדשים, פאק.