האקרית - נסיכות המאפיה 1

פרק 5

***טריגר: הוא פוגע בה***

אליסה
אני מתעוררת בבוקר ומגלה שלא חלמתי את זה. אני כאן בבית של לוגן, הוא חטף אותי ורוצה שאני אעזור לו. מבזק חדשת אני לא מתכוונת לעזור לו, חבל לו על הזמן. אני כמה להתקלח חייבת מקלחת. אני מכניסה איתי בגדים נקיים.
אני מתלבשת ויוצאת לחדר ונשכבת על המיטה, טוני מכניס לי ארוחת בוקר ויוצא. הוא אפילו לא טורח לדבר איתי ואני יודעת שהוא יחזור עוד מעט לקרוא לי.
אחרי שאני מסיימת לאכול אני פותחת את החלון ומסתכלת לצדדים, אין שום דבר שיעזור לי לרדת למטה לעזאזל.
הדלת נפתחת. "בואי," אומר לי טוני.
"לא."
"את עושה טעות."
"אתה עושה טעות שאתה לא עוזר לי כי כשיבוא לחלץ אותי מכאן, אתה תהיה בבעיה."
"מי בדיוק יבוא לחלץ אותך?"
"המשטרה! אנשים במכללה ישימו לב שנעלמתי. המרצה שלי בטוח ידווח למשטרה."
"לא הייתי בונה על זה אם הייתי במקומך. עדיף לך לבוא איתי."
"בחיים לא."
"איך שאת רוצה, אל תגידי שלא הזהרתי אותך." הוא סוגר את הדלת. אני נכנסת לחדר המקלחת וסוגרת את הדלת כי אני יודעת שלוגן יגיע בכל רגע להכאיב לי. אחרי כמה דקות אני שומעת את הדלת נפתחת.
"ארנבות צאי החוצה." אני לא עונה. הוא דופק על הדלת. "אם את לא יוצאת עכשיו אני שובר את הדלת."
"לא עוזרת לך, מתי תבין את זה." הוא בועט בדלת, אני צורחת ומתרחקת ממנה, עוד שתי בעיטות והדלת נפתחת פוגעת בקיר ונסגרת, והוא תופת אותה בידו. הוא מסתכל עליי במבט של רצח בעיניים. "את תשלמי על זה."
"תהרוג אותי כבר כי אני לא מתכוונת לעזור לך!"
"צאי."
"לא." אני אומרת. הוא מושיט את היד ודוחף אותי החוצה מהחדר. "עזוב אותי!"
"תשתקי כבר, עשית לי כאב ראש."
"אז תשחרר אותי."
"אשחרר אותך אחרי שתעשי מה שאני מבקש."
"על גופתי המתה."
"איך שאת רוצה." הוא אומר ושולף סכין מהנדן. "הזדמנות אחרונה."
"לא." אני עונה. מנסה לשחרר את ידי מהאחיזה שלו, אבל לא מצליחה. "די! תשחרר אותי פסיכי אחד!" אני צועקת. "הצילו!" חיוך אכזרי מתפשט על שפתיו.
"את יכולה לצעוק עד מחר, אף אחד לא יעז לפתוח את הדלת הזאת." הוא אומר וחותך את ידיי, החתך לא עמוק מספיק אבל זה כואב כמו המוות עצמו. אני צועקת, דם זורם על היד שלי ומלכלך לי את החולצה, הוא לא מסתפק בזה וחותך אותי אותי שוב, פאק זה כואב. דמעות מעצבנות זולגות מעיניי. הדם שלי מלכלך גם אותו. אני מביטה בעיניו, הן כל כך מנותקות שזה מפחיד אותי, ובכל זאת אני לא מנתקת קשר עין, הוא שרוט אבל אני יותר. הדברים שעברתי גרועים יותר משני חתכים שטחיים שהוא עשה. הוא משחרר אותי. "עכשיו הבנת שלא כדי לך להתעסק איתי? או שאת רוצה עוד הדגמה?"
"אתה תצטרך יותר משני חתכים כדי לגרום לי לעשות מה שאתה רוצה." אני אומרת לו באומץ. החלטתי שאני לא עוזרת לו, לא משנה מה הוא יעשה לי.
"בשמחה." הוא אומר אוחז בחולצה שלי, אני ממרחיקה אותו ממני, אבל הוא יותר חזק ממני, הוא קורע לי את החולצה. לבד המסכן לא היה סיכוי מול ידיו השריריות. אני מנסה להסתיר את החזיה שלי אבל הוא מרים את הסכין ומצמיד אותה לצוואר שלי אני מפחדת לזוז. הוא יורד איתה למטה, בין השדיים שלי ועד לבטן וחותך אותי קלות. זה צרב לי.
"יופי, באמת חסרות לי כמה צלקות בגב," אני אומרת ומורידה את חתיכת הבד שנשארה עליי ומסתובבת לקיר ומניחה את ידיי עליו. "תתכבד, אם תמצא מקום פנוי." אני אומרת ומכינה את עצמי לעוד כאב, אבל הוא לא מגיע.