האקרית - נסיכות המאפיה 1

פרק 20

אליסה

אני מתעוררת בבוקר שוטפת פנים ומצחצחת שיניים, אני נכנסת לחדר ומתיישבת על המיטה. אני לא יכולה להישאר כלואה בחדר, ועכשיו שאני עוזרת לו מבחירה, כן בטח כאילו הייתה לי ברירה. הוא יכול להשאיר לי את הדלת פתוחה, גם ככה אני לא יכולה לברוח מהמבצר הזה. דפיקה בדלת.
"בוקר טוב," אומר לי טוני. ומניח את ארוחת הבוקר שלי על השידה.
"טוני אני רוצה לדבר עם לוגן." אני מבקשת ממנו. "קח אותי אליו."
"רגע, אני צריך לשאול אותו."
"אוקיי." אני עונה לו. הוא מוציא את הנייד שלו ומחייג. הוא משאיר את הדלת פתוח אבל יוצא החוצה לדבר במסדרון. אני קמה למגש לנשנש ממנו, וגם כדי להאזין לשיחה.
"מר אוונס, אליסה רוצה לדבר איתך... אני לא יודע... בסדר," הוא מנתק ונכנס לחדר, "בואי איתי."
"לאן?"
"רצית לדבר עם מר אוונס, אני לוקח אותך אליו." הוא עונה לי.
"עכשיו?"
"עכשיו לא טוב לך?"
"כן... פשוט..." הייתי שמחה להיות אחרי מקלחת. למה זה חשוב לי? אני בכלל לא רוצה להתייפייף בשבילו.
"דקה אני מוכנה." אני אומרת לו ונועלת נעליים. אני בכלל לא רוצה להרשים אותו, אני שונאת אותו, אני כאן נגד לרצוני, אני משקרת לעצמי. אני יוצאת אחרי טוני.
"אליסה אל תסבכי אותי עוד פעם, כי כבר לא תהיה עוד פעם את יכולה להיות בטוחה."
"אל תדאג, אני מבטיחה לא לסבך אותך יותר." אני אומרת לו, הוא מוביל אותי לגרם מדרגות, ואני נעצרת. "הוא לא במשרד?"
"לא, הוא בחדר שלו," פאק, בחדר שלו, במקום הפרטי שלו.
"זה לא כזה דחוף שאני אפריע לו בחדר שלו. אני אמממ... תחזיר אותי לחדר שלי. אני אמתין שהוא ירד למשרד."
"את בטוחה?"
"כן," אני עונה.
"בסדר, אני מניח. בואי אחזיר אותך לחדר." אומר לי טוני וחוזר לכיוון החדר שלי, מחשבות של לוגן מתקלח או בדיוק קם מהמיטה, גורמות לי לאי נוחות. אדבר איתו יותר מאוחר.
"אני אבוא לקחת אותך יותר מאוחר." אומר לי טוני. אני מחייכת אליו, ונכנסת לחדר. אני אוכלת את ארוחת הבוקר ונכנסת למקלחת. אני חופפת את שערי ומסתבנת. אני עוטפת את עצמי במגבת ויוצאת מחדר המקלחת, זה היה מרענן. עיניי נתקלות בעיניים ירוקות מחשמלות. אני נעצרת ומחזקת את המגבת לגפי.
"מה אתה עושה כאן?"
"רצית לדבר איתי."
"כן, אני אתלבש קודם."
"לא מפריע לי," הוא עונה.
"אני שמחה." אני עונה לו והולכת לחדר ארונות שגבי מול הקיר. אני יודעת שהוא ראה את הצלקות שלי כבר, אבל טעם להעביר אותו את הסיוט הזה שוב. זה פשוט דוחה, אפילו אני לא יכולה להסתכל עליהם. אני נכנסת לחדר ארונות וסוגרת את הדלת. אני מסתכלת סביב אני רואה שהוא נקי ומסודר. בטח טוני סידר לי אותו, או משהו אחר ממשק הבית. אני מאמינה שעובדים כאן הרבה אנשים, הבית תמיד נקי ומצוחצח. אני מתלבשת ויוצאת.
"אז..." אני מתחילה להגיד.
"למה לא רצית לעלות לחדר שלי? פחדת שלא תשלטי בעצמך ותקפצי לי לתוך המיטה?" הוא אומר ואני לוקחת אוויר בזעזוע.
"ניראה לך?" אני מעבירה את שערי אל מאחורי גבי. "ממש לא, פשוט אין לי מה לחפש בחדר שלך."
"אם את אומרת."
"מר שחצני מה אתה עף על עצמך? נראה לך שאני חלק מהמעריצות שיש לך? אתה מבולבל."
"כמעט טרפת אותי חיי."
"אתה זה שהתנפלת עליי, ואני אומרת לך שזה היה חד פעמי, טעות שלא תקרה שוב." אני אומרת. הוא מתקרב אליי כמו טורף, אני צועדת אחרוה.
"שקרנית,״ הוא אומר מצמצם את המרחק בינינו במהירות ומרסק את השפתיים שלו, על שלי. לעזאזל אכלתי אותה. הוא מרים אותי ומפסק את רגליי, אני חייבת לכרוך אותם סביב מותניו. הוא מחדיר את לשונו לפי, ואני כבר לא רוצה להתנגד יותר, אני רוצה לנשק אותו כי זה גורם לי להתנתק מהכל זה גורם לי להרגיש בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, חיה. המגע שלו נעים לי. אני מרגישה שיש לי למה לחיות. וזה מבהיל אותי. אני מתרחקת ממנו. הוא מתנתק ממני ומצמיד את המצח שלו לשלי.
"למה את בוכה?" הוא שואל ולא שמתי לב שדמעה חמקה מעיני.
"כי אתה... אתה."
"אני מה?"
"אתה גורם לי להרגיש!" אני צועקת עליו. "תוריד אותי." אני חייבת להתרחק ממנו. אני הולכת לצד שני של החדר, אני אוספת את שיערי ומגלגלת אותו על ראשי, אני מורידה את ידיי והוא מתפזר שוב על גבי.
"להרגיש מה? את מתאהבת בי?"
"הייתה מת! זה לא קשור אלייך. אתה גורם לי להרגיש שיש למה לחיות, שהמוות לא כזה קרוב, שאני עוד צעירה."
"ומה רע בזה?"
"מה שרע בזה, שאני לא רוצה לחיות, שכחת? טיפשה עם נטיות אובדניות, אתה בעצמך אמרת את זה. והאמת צדקת אני רוצה למות."
"למה?" הוא שואל.
"מה זה משנה? לוגן למה אתה כאן?
"את רצית לדבר איתי, הנה אנחנו נדברים."
"נכון שאני עוזרת לך, אז אתה לא צריך לכלוא אותי בחדר יותר."
"אני מכיר אותך, את תנסי לברוח."
"אני לא, אני מבטיחה, תנסה אותי."
"אין בעיה אני משאיר את הדלת פתוחה אבל אם תבגדי באמוני, לא אבטח בך יותר בחיים, לא תהיה עוד הזדמנות, את מבינה?"
"כן."
"אני מסכים רק אם תספרי לי, למה את מרגישה שאין לך טעם לחיים."
"בסדר," אני נכנעת יחסית מהר, אני רוצה לצאת מהכלא הזה. "אני יתומה, ההורים שלי מתו בתאונה עם אחי. אני לבד בעולם הזה. ואני רק רוצה למות כדי להתאחד איתם."
"גם ההורים שלי מתו, אבל למזלי יש לי את ליאו ומייקל."
"אז לך יש סיבה לחיות, לי אין."
"בגלל זה גדלת בבית יתומים."
"מה אתה יודע על זה?" אני נלחצת. מחקתי את כל הרשומים שלי. הוא לא יכול לדעת אני מרגיעה את עצמי.
"כמו שאת יודעת, מצאתי כמה שמות של בתי יתומים, וזהו. כל דבר מעברך נמחק."
"כן, גדלתי בבית יתמים. אז יש לנו עסקה?" אני שולחת לו יד ללחיצה. הוא לוחץ לי אותה ואז מושך אותי אליו.
"נחתום את זה בנשיקה." הוא אומר ומצמי שוב שת שפתיו הרכות לשלי. אני יכולה לנשק אותו לנצח. הלשונות שלנו מלטפות כמעט נלחמות אחת בשנייה.
"אני יודע שאת חרמנית עליי, אבל יש לך עבודה לעשות."
"הייתה רוצה!" אני צועקת ומרחקה אותו ממני. הוא צוחק ואני נשבעת שזה הצליל הכי יפה ששמעתי. הוא מעצבן אותי בכוונה. אני חייבת להפסיק להתרגש מזה.
"בואי."
"אחרייך."