האקרית - נסיכות המאפיה 1

פרק 39

אליסה

אני שוכבת על המיטה וחושבת מה לעשות עם החיים שלי. עוד מעט אני אסיים את עבודתי כאן, ואחזור לחיים שלי. אני רוצה לחפש דירה אחרת אבל אין לי נייד ואין לי מחשב. זה מבאס אותי, אני מרגישה כלואה. לוגן נכנס לחדר, אני ממש מתוסכלת שאין לי קשר לעולם בחוץ. אני לא מסתכלת עליו כי לא בא לי לריב איתו אבל אני ממש מתוסכלת.
"אני יוצא עוד שעה." הוא אומר לי ולוחץ בדיוק על כפתור האדום שלי.
"יופי לך." אני אומרת בציניות. מתה שהוא יזרוק לי מילה ואני אתפוצץ עליו.
"מה קרה?" הוא שואל.
"למה אתה חושב שקרה משהו?"
"כי את מסתכלת עליי מבט שאת מתכננת בראש היפה שלך, איך לרצוח אותי, מתלבטת באיזה דרך לבחור שתרגום לי הכי הרבה סבל."
"אני מתוסכלת. זה הכל."
"ממה?"
"מזה שאני אסירה שלך! ואתה יוצא לך להנות, מזה שלקחת לי את הנייד ושאני מנותקת מהעולם בחוץ. לא הוכחתי לך את נאמנותי? הרי אמרת שאתה סומך עליי, לא?"
"כן."
"אז תחזיר לי את הנייד שלי."
"למי את רוצה להתקשר?"
"אף אחד. אני רוצה לגלוש באינטרנט לחפש דירה אחרת."
"מה רע בדירה שלך עכשיו?"
"זאת לא דירה, זה חורבה. היא ישנה וקטנה, הכל מתפרק בה. אני רוצה משהו יותר יפה. אני רוצה משהו לתקופה ממושכת, דירה שאני אוכל לקרוא לה בית, אני אקנה לי רהיטים יפים, ודברים שיתנו לי תחושה נעימה של בית."
"אליסה..."
"ידעתי. הכל בסדר. אני לא רוצה לשמוע." אני מתעצבנת. "לא מבינה מה ציפיתי! אם הייתי רוצה להתקשר למשטרה, היו לי אלף הזדמנויות," אני מגחכת בבוז, "ואגב גם אם הייתי רוצה אותךמת, היו לי אלף הזדמנויות לעשות את זה!"
"תסתמי! התכוונתי להגיד לך שאביא לך את הנייד שלך." הוא מתעצבן עליי.
"באמת?" אני בהלם.
"כן מעצבנת אחת. אמרתי לך שאני סומך עלייך."
"תודה! אני לא מאמינה." אני מתרוממת מהמיטה וקופצת עליו. הוא תופס אותי ומנשק את שפתיי.
"ואת יכולה להישאר באחוזה עד שתמצאי את הדירה שאת מחפשת." הוא אומר ואני בהלם, אין לי מילים. הוא מציע לי לגור כאן עד שאמצא דירה? משהו חשוד לי כאן.
"זאת אחת מהטובות שהזהרתי אותי מפניהן?"
"לא, זה יהיה לגמרי בונוס שלי אם תישארי באחוזה."
"אני לא יודעת."
"תישארי." הוא מבקש.
"אם אני נשארת באחוזה אני לא יכולה להמשיך להיות אסירה שלך."
"את לא אסירה, את חופשיה לעשות מה שאת רוצה."
"אני אוכל לצאת ולהיכנס מתי שאני רוצה?" אני שואלת. הוא מצמיד שוב את שפתיו לשלי, לשונו פולשת לתוך הפה שלי, הוא הפעם יותר קשוח כאילו הוא מעניש אותי על זה שאני מכריחה אותו לעשות דברים שהוא לא רוצה, אבל זה לא מפריע לי להתמסר אליו. הוא מתרחק שוב. "זה היה כן?"
"כן, ארנבונת, זה היה כן."
"אז אני רוצה לצאת ולעזור לנזקקים." אני אומרת לו.
"בסדר, אבל רק עם מאבטחים."
"אני לא צריכה בייביסטאר."
"זה לצורכי הגנה, לא מעקב, את חופשיה ללכת לאן שאת רוצה."
"אתה חושב שינסו לפגוע בי?"
"לא, אבל אני לא לוקח סיכונים."
"אקיי ואני רוצה לחזור ללמוד במכללה."
"בסדר."
"ואני רוצה מיליון שקל." אני אומרת. הוא מסתכל עליי ואני לא עומדת בזה ופורצת בצחוק.
"אתן לך יותר."
"אני לא רוצה את הכסף שלך, זה היה בצוחק."
"את לא יכולה להפחיד אותי ארנבונת."
"נכון כי אתה בבון גדול ורשע. אי אפשר להפחיד את הפחד בעצמו."
"בדיוק."
"ודבר אחרון אני רוצה לצאת איתך היום."
"לא."
"למה לא?"
"כי יש לי רק סידור קטן ואני חוזר לכאן."
"אני לא אפריע לך מבטיחה."
"לא."
"בבקשה אל תשאיר אותי כאן לבד. אני משועממת למוות. בבקשה."
"איזה מעצבנת את היום אם כל הבקשות שלך."
"אז זה אומר שכן?" אני מצמידה את שתי כפות ידיי, "בבקשה."
"בסדר." הוא אומר בייאוש.
"איזה כיף! היום יוצאים." אני מחבקת אותו.
"תתחילי להתארגן, יוצאים בעוד ארבעים דקות." הוא אומר ואני ממהרת לחדר הארונות. אני מסתכלת על האפשרויות שיש לי והן מצומצמות, אני בוחרת ג'ינס וחולצה לבנה. כל הבגדים שלי כאן, אלו בגדים חדשים שלוגן אירגן לי כשהוא חטף אותי, אבל זה לא אומר שבבית יש לי בגדים יותר יפים, לא הייתי יוצאת למועדונים. רק ללימודים ובחזרה הביתה. אני חושבת שאני צריכה רענון את מלתחה, כי עכשיו יש לי חשק ללבוש שמלות יפות, כמו זאת של קלואי, לרגע חשבתי ללבוש אותה שוב אבל לוגן לא אהב אותה ולא בא לי לריב איתו כי הוא ישאיר אותי בבית. אני יוצאת מחדר הארונות.
"אני מוכנה."
"את באה ככה?"
"מה רע ככה? זה פשוט מידי?" אני מתבאסת. "אני לא נראית כמו הדוגמניות שאתה רגיל לצאת איתן?"
"באמת אליסה, חוסר ביטחון לא מתאים לך."
"מה אתה אומר? אז תפסיק להזין אותו."
"את מהממת, ונראית פי אלף יותר טוב מכל דוגמנית, התכוונתי שהחולצה הזאת גדולה עלייך, את יכולה לשים משהו צמוד."
"מה נהיית סטייליסט עכשיו?"
"לכי תחליפי חולצה." הוא מתעלם מהעקיצה שלי.
"רגע שאני אבין, השמלה השחורה שלבשתי הייתה חשופה מידי, ועכשיו אני חסודה מידי?"
"בדיוק."
"אתה בלתי נסבל."
"את מתמודדת עם זה מעולה."
"אני לא יודעת למה אתה קורה מעולה, אני דקה מלרצוח אותך." אני אומרת וחוזרת לחדר ארונות לקול הצחוק שלו, ולעזאזל כמה שאני אוהבת את הצליל הזה. אני עוברת על החולצות הצמודות אלו שהתעלמתי מהן, כי הן קצרות מידי ואם ארים את הידיים יראו לי את הצלקות בגב. לעזאזל איתו.
"מה הבעיה? למה את מסתכלת על החולצות האלו כאילו הן ינשכו אותך?" אני שומעת אותו אומר מאחורי גבי, אני מסובבת את פניי ומסתכלת לתוך עיניו בעצבים. "והנה את מסתכלת עליי ככה."
"לוגן, זה לא מצחיק אותי."
"לא התכוונתי אני לא סטנדאפיסט, אני רוצח." הוא אומר ואני מגלגלת את עיניי. הוא לא מתרגש ממני ושולח יד לוקח את אחת החולצות הקצרות, ופותח אותה. "הנה תלבשי את זאת ובואי נלך."
"היא קצרה מידי."
"זה בסדר אנחנו לא הולכים לכנסיה."
"יופי חכמולוג, אם אני ארים ידיים יראו לי את הצלקות בגב."
"ו?"
"וזה דוחה."
"אני לא רוצה לשמע את זה יותר בחיים הבנת? הצלקות שלך יפות, זה מי שאת. זה הדרך שעברת וזאת הסיבה שאני נמשך אליי."
"אתה שרוט, בן אדם נורמלי לא נמשך לצלוקות."
"את לא תצאי עם בן אדם נורמלי, הוא ישעממם אותך."
"אוקיי נגיד, אבל גבר נורמלי לא ירצה אותי."
"גבר כזה שטחי שיעדיף יופי מאשר אופי, גם אם לא היו לך צלקות על הגב הוא לא היה מסתפק. גברים כאלו קופצים מבחורה לבחורה ולא יסתפקו בשום דבר."
"אז מה בעצם אתה אומר?"
"שאת צריכה מישהו שיבין אותך, את מה שעברת, את השריטות שזה ישאיר בך בנשמה ובגוף." הוא אומר ומתקרב אליי. "את צריכה להראות אותם לכולם, כי זה כל כך יפה לך." הוא תופס בשולי החולצה שלי כמו שכבר עשה בעבר. אני מרימה את הידיים שלי למעלה הוא מוריד לי את החולצה. "הצלקות שלך זה כמו קעקוע שעושים ורק רוצים להראות אותו לכולם." הוא מסובב אותי אותי ועובר על הצלקות שלי עם האצבעות שלו. "יפהפייה."
"בסדר, תביא את החולצה." אני מושיטה את ידיי והוא מוסר לי אותה, אני לובשת אותה. "מרוצה?"
"מאוד."
"יופי, אפשר ללכת?"
"כן," הוא עונה, והמבט שלו גורם לי להרגיש יותר סקסית ויפה מאשר שלבשתי את השמלה השחורה. אנחנו יוצאים למבואה ומשם יורדים ללובי למטה. מייקל שם, הוא מתקרב אלינו.
"היא גם באה איתנו?" הוא מתעלם ממני ושואל את לוגן.
"כן."
"מה היא קשורה?"
"היא קשורה אליי."
"היא יודעת לאן אנחנו הולכים?" שואל מייקל.
"היא עומדת כאן!" אני נעמדת לידם עם הידיים על המותניים, ומסתכלת עליהם במבט חמור. "לאן הולכים?"
"ל'בתולת ים'," מה לעזאזל זה אומר, אין לי מושג.
"סבבה," אני אומרת, שחיוך זדוני מתפשט על השפתיים של מייקל.
"זה הולך להיות כיף," אומר מייקל והולך לכיוון המכונית. לוגן מניח את ידיו על גבי התחתון ומוביל אותי החוצה.