אהבה מומרת לשנאה

פרק 37

ריידר-

אני משעין את ראשי על ידי כשאני יושב בשולחן ומקשיב לסרגיי, המורה לספורט, מסביר בנוגע לאימונים של היום. הדבר האחרון שכרגע אני עושה הוא להקשיב לסרגיי, המחשבות שלי סביב קיל. אני לא יודע איך הוא לא בכלא, אבל זה הדבר האחרון שמשנה עכשיו.

הוא הגיע לכאן עם טיאגו, החבר המוזר שלו. אני לא יודע איך הם יכולים להגיע לכאן עם ביטחון עצמי גבוה כל כך, מבט אחד בשניהם וישר אפשר להבחין שהם לא קשורים לכאן. שניהם שריריים, גבוהים, נראים מאיימים ובנוסף להכל, לטיאגו היה אקדח.

מתי שקיל דיבר אליי בקולו הנמוך והמחוספס, הלב שלי האיץ, דפק בחוזקה שהרעידה את החזה שלי. הרגשתי אהוב, לראות את התשוקה בעיניו…ואז טיאגו הקיא, כי לא היה מסוגל לצפות בזה. לא שרציתי בזה מההתחלה.

אני חושש מטיאגו, הוא גורם לי לצמרמורת. הוא נראה נחמד, אבל אני חושב שזו מסכה. אני נאנח, השיעור התחיל לפני עשר דקות וקיל עדיין לא נכנס, איפה הוא?

בתזמון מושלם, קיל פותח את הדלת ואני פוער את עיניי כשאני מבחין בו, בעיניו הזועמות מתחוללות סערה סוחפת. אני בולע את הרוק, לא מבין למה הוא נראה כזה כועס. מזכיר לי את הפגישה הראשונה שלנו, כשהוא נכנס לכיתה וגופי הצטמרר.

"איחרת," סרגיי אומר לקיל, בתגובה לכך קיל מסתכל לתוך עיניו של סרגיי ועיניו הכהות מתערפלות, הוא משתיק את סרגיי עם מבטו והולך לכיוון מקום הישיבה שלו מאחוריי. מתעלם לגמרי ממני, כאילו הוא לא עבר לידי.

מה יש לו?

"קדימה, תוך דקה כולכם במגרש עם בקבוק מים." סרגיי אומר וכולם ממהרים לבחוץ, ברגע שאני נעמד והולך לכיוון היציאה אני מבחין שקיל עדיין יושב, ומהרהר על משהו. "הכל בסדר?" אני מגיע לכיוונו, הוא חושק את הלסת.

"אני רוצה לרצוח מישהו." אני משער לעצמי שאם הייתי שומע את זה מכל גבר אחר, הייתי יודע שזו אמירה מעצבים, מקיל זה יכול להיות איום אמיתי.

שריריו מאומצים, הוא מאגרף את ידיו וחושק את לסתו, כאילו משהו עובר בראשו ומעצבן אותו. "זה קשור לטיאגו?" אני לא צריך לעשות אחד ועוד אחד, קיל היה בסדר לפני שהלכתי ממנו ומטיאגו, ועכשיו הוא חזר עם מבט רצחני על פניו.

"טיאגו לא מקבל את זה." הוא פולט ואני זוקר גבה, מבין שהוא מדבר על הנטייה שלו. "איך אתה יודע?" אני שואל, רואה שזה מאוד מטריד את קיל. "הוא אמר לי את זה בעצמו," אני מרגיש שיש יותר מזה, "אתה יכול לצטט לי את כל מה שהוא אמר?" אני מבקש מקיל. "הוא אמר שהוא סולד מהנטייה שלי, מאיתנו.." כשקיל אומר איתנו ומכניס אותי גם לדבריו, זה גורם ללב שלי לדפוק.

"..ואז הוא התחיל לזיין לי את השכל בכך שהוא מנסה להתרגל ושהוא עדיין תומך בי." אני ממצמץ כמה פעמים, לא מבין את הבעיה. "ו?" אני שואל וקיל נועץ בי את עיניו. "זהו." אני לוקח נשימה עמוקה, הוא לא רואה מבעד לזעם שלו. "אז מה הבעיה?" קיל נותן אגרוף לשולחן וזה גורם לי לקפוץ בבהלה. "הרגע פאקינג הסברתי לך אותה." הוא אומר בכעס, מפנה את הזעם שלו אליי, אני לא אוהב את זה.