אהבה מומרת לשנאה

פרק 27

קיל-

"תפסתי אותו, תגיע לכאן." אני שומע את ההודעה הקולית של טיאגו, יוצא מהרכב שלי והולך לכיוון המחסן הנטוש של המאפיה שאני וטיאגו הפכנו למקום לעינויים, לכאן אני מביא את כל הגברים שאני רוצה להשאיר בחיים לטווח ארוך כדי להמשיך לענות אותם ולקצור את איבריהם.

אני מתקשר לטיאגו והוא ישר עונה, "אני מחוץ למחסן," אני אומר לו ושומע בכי ברקע של השיחה, "הוא כבר מתחיל לבכות? אל תגיד לי שהתחלת בלעדיי." אני מחייך, השוטר המזדיין הזה לא היה צריך לדחוף את האף שלו. "אני אפילו לא נגעתי בו עם נוצה, הוא מפחד רק מהמבט שלי." האדרנלין גועש בי, אני אפילו לא ראיתי את השוטר ואני כבר מצפה לשפוך את דמו.

"אני מגיע אליך," טיאגו אומר ואני מנתק את השיחה, אני סורק את המחסן הגדול מבחוץ, אני גאה בעבודה שאני וטיאגו עשינו. כשקיבלנו את המחסן הזה הוא היה ריק, אבל אני וטיאגו לקחנו את המשימה להפוך את המחסן הזה למקום עינויים בשתי ידיים. בתוך המחסן יש תאים שבנינו, כמו תאי כלא. עכשיו השוטר מבין איך זה להיות כלוא.

אני פותח את הדלת מתכת ונכנס למחסן, טיאגו בדרכו אליי. אני טורק את הדלת, יותר קשר עין עם טיאגו ורואה את ההתרגשות בעיניו. הטיפש הזה כבר מעל לחצי שנה לא עינה מישהו, הוא שכח את ההרגשה הזאת. "מוכן להפוך מילד לגבר?" אני שואל אותו והוא נותן לי אגרוף בכתף, "לך תזדיין, שכחתי כבר איך זה מרגיש." אני הולך אחריו, לכיוון התא שבו השוטר נמצא.

"בעיה אחת, יש משהו שלא עדכנתי אותך בו." טיאגו נראה מעט חושש, "מה הבעיה?" אני שואל והוא מכחכח בגרונו, "צפיתי בשוטר הזה ולמדתי אותו מקרוב.." קולו משתתק, "מה עשית טיאגו?" אני שואל והוא מסתובב אליי, "חטפתי את הילד שלו, לא אותו." אני נעצר במקומי, את הילד שלו?

"אתה יודע שאנחנו לא עושים דברים כאלה, אנחנו לא פוגעים בילדים בגלל החטאים של האבות שלהם." אני מזכיר לו והוא מגרד את העורף שלו במבוכה. "אתה צודק אבל זה שונה, הוא מנסה לצרף את הבן שלו לחקירה, שגם הבן שלו יחטט בעניינים שלנו." אני זוקר גבה, "בן כמה הבן שלו?" טיאגו מושך בכתפיו, אני חושב ששמונה-עשרה?" הוא משער.

יופי, לא קטין לעינויים, תלוי בכמה קל להוציא ממנו מידע. "קדימה, בוא נלך אליו." אני אומר לטיאגו, הוא מהנהן, אנחנו הולכים לעבר אחד התאים וטיאגו פותח את הדלת, אני נכנס לתא ושם לב לחתיכת דפוק שיושב על הכיסא כשהוא קשור, עינינו נפגשות והוא פוער את עיניו המבולבלות.

פאקינג ריידר?!

טיאגו נכנס לתא וסוגר את הדלת, "ק-קיל?" ריידר שואל וטיאגו מעביר את מבטי ביני לבינו במהירות. "אתם מכירים?" הוא שואל ואני מאגרף את היד שלי, מכל האלפי נערים שיש בעיר, זה חייב להיות דווקא ריידר? "ת-ת-תעזור לי." הוא מתחנן, דמעות זולגות מעיניו. אני לא יכול לראות אותו ככה מפוחד.

אני פוסע לעבר ריידר, מתכופף מולו. "אבא שלך שוטר?" אני שואל אותו והוא מסתכל עליי בבלבול, "קיל?" ריידר שואל בפחד, אני מצמצם את העיניים שלי וריידר מבליט את שפתיו העצובות כמו כלבלב, לעזאזל. "תענה למה ששאלתי ריידר, אבא שלך שוטר?" אני חוזר על השאלה שלי, ריידר מהנהן.

"הבנתי, הוא נמצא איתך בכיתה, זה למה אתם מכירים." טיאגו לראשונה מצליח להגיע למסקנה נכונה לבדו, "זוכר שצחקת עליי בגלל 'שהבאתי חבר לבית'?" אני מצטט את דבריו של טיאגו, הוא מהנהן. "אז זה החבר," זה מצחיק איך שעיניו של טיאגו נפערות.

"קיל, בבקשה תשחרר אותי." ריידר לוחש, אני הולך לעבר הארגז האדום שנמצא בפינה של התא, פותח אותו ושולף משם סכין, "חכה, אל תשחרר אותו." טיאגו אומר, "אתה לא תגיד לי מה לעשות, אני משחרר אותו." אני הולך מאחורי ריידר, תופס את החבל שקושר את גופו וחותך אותו בכמה חתיכות מהירות עם הסכין. ריידר קם מהכיסא והולך מאחוריי, כורך את ידיו סביב הגוף שלי.

ריידר, חתיכת מזדיין דפוק, אף אחד לא אמור לדעת על הקטע הזה בינינו. "למה הוא נוגע בך ככה, בצורה הזאת?" טיאגו שואל ועיניו מתחדדות, אפילו שטיאגו החבר הכי טוב שלי, הוא לא יכול לדעת שאני… הומו. ההודאה העצמית והסופית שלי עם עצמי היא הקשה מכל.

"אני שומר עליך בון," אני לוחש לריידר, מוריד את ידיו מגופי, הוא נבהל מאיבוד האחיזה בי ואני פוסע לעבר טיאגו, משלב את ידיי מולו. "אני חושב שהמצב שנוצר הוא קצת מצחיק." אני אומר וטיאגו מחייך, "תספר לי על זה, אתה שחררת את הבן של השוטר." אני מרגיש אנרגיות רעות מכיוונו של טיאגו. הוא אמנם דפוק וטיפש אבל הוא גם גבר חזק ומסוכן, אפילו שהוא חלש ממני.

"אתה יודע טיאגו, אנחנו חברים מילדות, אני יודע עליך כל דבר. אני סומך עליך בכל נים בגופי, אבל את הסוד הכי גדול שלי אתה לא יודע." בגלל שאני גם גיליתי אותו לאחרונה. טיאגו משלב את הידיים שלו, נראה דרוך. "ומה הסוד הזה?" הוא שואל, אני לוקח נשימה עמוקה. בסופו של דבר טיאגו אמור להיות הקונסיליירי שלי כשאני אהיה הקאפו, אם לא אוכל לסמוך עליו עם הסוד שלי, אני לא אוכל להיות קאפו.

"לפני שאגיד לך, אני רוצה שתסתכל עליו." אני מצביע על ריידר, שמתכווץ בפינה בפחד. "אתה רצית לענות אותו?" אני דורש לדעת, נימת קולי נוטפת איום. "אם להיות כנה, אני חושב שאין צורך לענות אותו בגלל שאני בטוח שהוא היה ישר שופך כל מה שהוא יודע." טיאגו עונה ביושר ואני מעריך אותו. ריידר מסיט את המבט שלו, נראה חשוף, פגיע. הוא לא הולך להיפגע.

"אני הומו טיאגו, אני נמשך לגברים." אני מודה, פניו של טיאגו מתעוותות, אני מסתכל לתוך עיניו החומות והמפוחדות של ריידר, שידע שאני מתכוון שאני נמשך אליו. אני נשאב למבט של ריידר, איך הוא יכול להיחטף?

מחשבה עולה לי לראש, מחשבה שאני סולד ממנה. אם לא הייתי מגיע לתיכון ולא הייתי מכיר את ריידר, מה הייתי עושה לו במצב הזה עכשיו? האם הייתי מרחם עליו או הורג אותו? לא, אין מצב שהייתי מרחם עליו, לא ריחמתי על אף אחד בעבר, כנראה שהייתי הורג אותו.

המחשבה הזאת נודדת בראשי, גורמת לי לכאב ראש. הייתי יכול להרוג אותו אם לא הייתי מכיר אותו. אני לוקח נשימה עמוקה, מסיט את מבטי לעבר טיאגו, אני לא מוכן לאגרוף שמגיע ממנו, הראש שלי עף הצידה ואני מועד לאחור. מרים את ראשי ופוגש את עיניו הכועסות של טיאגו.