אהבה מומרת לשנאה

פרק 24

ריידר-

ברגע שאני כורך את ידיי סביב גופו של קיל, אני מרגיש את השרירים שלו נדרכים, מתוחים כקפיץ. אני מהסס לרגע, חושש שאולי חציתי גבול לאחר שדחיתי אותו, אבל הוא לא מתרחק. אני משעין את ראשי על גבו הרחב, נותן לעצמי לשקוע בתחושת הביטחון שהוא מעניק לי.

גופו החזק והנוכחות שלו מרגיעים אותי כמו שלא הרגשתי מעולם. "תודה שגרמת לי להרגיש ככה עכשיו," אני לוחש בקול שקט, כמעט מהסס. המילים נופלות בחלל בינינו, ואני יודע שהוא כנראה לא יבין למה אני מתכוון. אולי זה עדיף כך.

אני מרגיש את נשימתו נעשית עמוקה יותר, כמעט כובשת את המרחב שסביבנו. למרות שקיל חזק ממני, הוא נתן לי להוביל. לרגע אחד, הוא ויתר על השליטה, ונתן לי תחושת כוח שמעולם לא חוויתי.

זה היה חדש. מפתיע. מעולם לא ידעתי שיש בי צד כזה, צד שרוצה להחזיק את המושכות, אפילו אם רק לרגע. בנוסף מה שהפתיע אותי וגם אותו היה שהוא פלט בדיוק את המילים שאמרתי לו שיאמר. כאילו קרא אותי, או שאולי אני קראתי אותו. החיבור הזה, היכולת לנחש אותו, הרגישו לי כמו קסם רגעי.

התחושה הייתה מדהימה. חזקה. ממלאת. רציתי שזה יימשך, שיישאר כך לנצח. אבל המוח שלי משך אותי בבת אחת לעבר. זיכרון אחד, חד וכואב, חזר אליי כמו סכין.

שלוש שנים אחורה. אוליבר.

אני נזכר איך הוא שידל אותי לשכב איתו, איך נגע בי באותה צורה שקיל נגע עכשיו. אבל זה לא היה דומה בכלל. עם קיל, המגע היה רצוי, מהנה ונעים. עם אוליבר, זה היה שונה. מעיק. לא נעים. זיכרון הנגיעה ההיא העביר בי תחושת חוסר אונים קרה, כמו צמרמורת שמעבירה אותי עכשיו.

אני עוצם את עיניי, נאחז ברגע הזה עם קיל, מנסה לא לתת לזיכרון ההוא להרוס לי את מה שיש כאן. אני שואף עמוק, נאבק להישאר בהווה. הנשימות של קיל, הסבלנות השקטה שלו, מחזירות אותי לאט לקרקע. אני חייב להחזיק ברגע הזה.

"אני לא מבין למה עצרת את זה." קיל אומר במעט בלבול ואני יכול לשמוע שזה מפריע לו, הוא מניח את ידיו על הזרועות שלי שכרוכות סביבו, הוא אוחז בי בצורה שנותנת לי ביטחון.

"זו סיבה אישית אבל אני שמח שכיבדת אותי ולא הכרחת אותי להמשיך." הסיבה האישית הזאת היא בגלל הדרך שבה הוא נגע בזין שלי וזה הזכיר לי שאוליבר עשה לי אותו הדבר והכריח אותי להנות מזה למרות שזה כאב לי.

הייתי בן חמש עשרה, ילד שנואש לתשומת לב, אני לא הייתי בקטע של מין בצורה הזאת, רציתי חיבוקים, נשיקות קטנות, אוליבר רצה יותר מזה. במהירות קלטתי שמה שהוא רוצה אלה דברים שאני לא יכול לספק לו.

קיל מוריד את ידיי ומסתובב במהירות על מקומו. הוא נוגע בסנטרי ומזקיף את ראשי עד שעינינו נפגשות. "אני לעולם לא אכריח אותך לעשות משהו שלא תרצה," הוא אומר בקשיחות, וקולו חד כסכין. הלב שלי פועם בחוזקה, כמעט מתפוצץ בחזה. הרצינות והכנות הבוערות בעיניו תופסות אותי לא מוכן, כמעט מטלטלות אותי.

"זה קשור אליו, נכון?" הוא שואל, חושק את הלסת שלו בכעס כבוש. אין צורך לפרט, אני ישר מבין שהוא מדבר על אוליבר. אני מסיט את מבטי לרגע, רק לשבריר שנייה, אבל זה מספיק. קיל פולט קול מתוסכל, מעין נהמה שקטה, ואני מבין שנתתי לו את התשובה שהוא חיפש.

"זה היה לפני שלוש שנים," אני פולט, קולי כמעט לוחש. "זה כבר לא משנה." ולמרות המילים שלי, משהו בי עדיין נכנע לצורך להגן על אוליבר, אפילו שזה לא מגיע לו. קיל לוחץ את האצבע שלו בחוזקה על החזה שלי, ודוחף אותי קלות לאחור. זה לא תוקפני, אבל גם לא עדין. הכוח שלו מורגש, כמו אזהרה אילמת. אני נשען לאחור לרגע, משתדל לא לאבד שיווי משקל, והלב שלי קופץ מחדש. זה רק מחזק את התחושה שהוא בלתי מנוצח.

"לא משנה לי מתי זה היה,כל עוד זה קרה.." הוא עונה, קולו נמוך וחד. "..ואם זה לא היה משנה לך בון אז זה לא היה משפיע עליך עכשיו." אני מרגיש שקיל קורא אותי כמו ספר פתוח, זה נחמד וקצת מפחיד. "אני לא רוצה לדבר על האקס שלי, רוצה אולי.." לחיי עולות באש וקיל זוקר גבה, רוצה שאמשיך. אני לוקח שלושה צעדים עד שאני עומד מולו.

"..להמשיך להתנשק?" אני שואל וחיוך צדדי עולה על פניו של קיל. "אתה מנסה להסיח את דעתי מללכת לבית חולים ולהרוג את האקס שלך?" הוא שואל בקול מחוספס ורציני. "כן," אני עונה, בקול מעט מפוחד, מנסה להסתיר את הציפייה שמבעבעת בתוכי ממגעו של קיל.

חיוכו מתרחב, ואני רואה את העיניים שלו נוצצות בלהט. הוא מתקרב אליי, מחבק אותי פתאום, ומרים אותי באוויר. אני כורך את רגליי סביב גופו הרחב, הגוף שלי נצמד אליו. הידיים שלי אוחזות בכתפיו הקשיחות, והלב שלי מתפוצץ מהתרגשות, מתח וממה שקיל יעשה.

הוא מטיח אותי בקיר ומוצץ את צווארי, "ז-זו לא נש..ש-יקה." זה הרבה יותר טוב מנשיקה. אני לא יכול להשלים את המשפט מבלי לגמגם מרוב התחושות שקיל גורם לי. אני מסיט את ראשי הצידה, נותן לו עוד מקום למצוץ את הצוואר שלי. "הוא מצץ לך את הצוואר ככה?" קיל שואל, אני מניד את ראשי.

"תזכור מה שאני אומר לך ריידר, כשאני אחזיר אותך לבית שלך, אתה לא תצליח להוציא אותי מהראש שלך." מה שקיל אומר מכאיב לי מפני שאני יודע שזה נכון, באיטיות אני נופל לשליטתו, חושב עליו, מצפה להודעה ממנו, מחכה לראות אותו.

אני לא יודע איך זה השתנה במהירות, איך מלפחד ולשנוא אותו אני לפתע משתוקק לו, זה הקסם של קיל. "אתה צודק, אבל גם אתה לא תצליח להוציא אותי מהראש שלך." קיל נוהם, מוכיח את טענתי. אני מחייך, מרגיש פעם ראשונה שאני מרכז העניינים של מישהו.