קיל-
אני מכניס את ידי לטטריום, סליפר מוציא את לשונו המפוצלת ומסתובב במעלה זרועי, "אני מבין אותך עכשיו, איך זה שיש לך טרף טעים לשחק איתו." למרות שאני לא בדיוק כמו הנחש שלי, אני לא משחק עם ריידר. סליפר מפסיק להיכרך סביב ידי והוא מסתכל לתוך עיניי.
"לא, אני לא הולך להרוג אותו." מיד אחרי האמירה שלי סליפר יורד מהזרוע שלי וחוזר לטטריום, פעם ראשונה שהוא עושה את זה. "אני נראה לך עלוב בעיניך?" הנחש שלי מתעלם ממני, יופי. קיבלתי נחש קטלני, אילפתי אותו ועכשיו יש לו רגשי נחיתות.
אני הולך לקופסת עכברים, מוציא עכבר מזנבו והולך לכיוון הטטריום של סליפר. אני שומע את הדלת לחדר שלי נפתחת ומסובב את ראשי, "קיל לא," אמא שלי אומרת ועוצמת את עיניה. היא לא יכולה לראות את המחזה של הטורף מחסל את הטרף שלו. היא מתקדמת אליי, "אתה מכאיב לו." היא לוקחת לי את העכבר מהיד ומלטפת את ראשו.
סליפר מסתכל עלינו דרך הטרריום השקוף, הוא חיכה בציפייה לעכבר הזה. "זה כלום בנוגע לאיך שסליפר יחנוק אותו למוות." אמא שלי מעווה את פניה בסלידה ובפחד. "למה שתעשה דבר כזה ליצור כזה קטן?" היא ממשיכה ללטף את ראשו של העכבר, בתגובה לכך העכבר הזה עוצם את עיניו בהנאה.
"אמא." אני מדגיש את שמה, היא משחקת באוכל של הנחש שלי. "אל תגיד לי אמא בטון הזה קיל," היא נוזפת בי, "אף פעם לא התלוננת כשהאכלתי אותו בעכברים," היא אף פעם לא רצתה לראות את זה, אבל לא התלוננה נגד זה. "נכון אבל העכבר הזה שונה." אני זוקר גבה, "איך בדיוק? הוא הטרף." אני מזכיר לה.
"אני בדיוק ראיתי תוכנית טבע על אריה שומר על איילה נכה קיל," היא אומרת ואני נאנח, "ואיך זה נגמר?" אני שואל, דוחף אותה להגיד את זה שהאריה הרג את האיילה ואכל אותה. "אריה אחר אכל אותה, אבל האריה ניסה להגן עליה ולא הצליח." אני מניד את הראש שלי, לא ציפיתי לסוף אחר.
"העכבר הזה שונה מהאחרים, הוא גם טרף כמו שאר העכברים אבל הוא שונה, תראה אפילו הנחש שלך מסתכל עליו בהתעניינות." אמא שלי מצביעה לעבר סליפר, אני מכחכח בגרוני, "כי הוא רוצה לאכול אותו." אני אומר את המובן מאליו. "אני לא חושבת ככה קיל." אני משלב את ידיי, "אז תכניסי אותו לטטריום של סליפר." אני מאתגר אותה.
היא בולעת את הרוק שלה, אך פוסעת לעבר סליפר שנראה מורעב. היא פותחת את הטרריום ומכניסה את העכבר, סליפר מסתכל עליו ועובר לידו, אני יודע שתוך כמה שניות העכבר הזה ימות. סליפר מתביית עליו, מריח אותו ואז חונק או-
חוט המחשבה שלי נקטע כשסליפר עובר ליד העכבר כאילו הוא כלום, הלסת שלי נופלת לרצפה. הוא אף פעם לא מוותר על אוכל והוא תמיד רעב. אמא שלי מחייכת בניצחון, "רואה קיל, אמרתי לך. אפילו לטורפים יש טרף שהם לא יפגעו בו." העכבר בעצמו נראה חושש לחייו אבל סליפר מתעלם ממנו.
"הוא כנראה לא רעב." אני מושך בכתפיי, לא מודה בתבוסתי. "גם אם הוא לא היה רעב הוא היה הורג את העכבר בכל מקרה." היא מחייכת חיוך ממזרי, "את צודקת." אני מסכים, אין טעם לשקר. "אני רואה שאתם מבלים זמן אמא ובן." אני שומע את הקול של אבי, מסתובב ורואה את ידיו מגואלות בדם.
"לארק! מה נסגר עם הידיים?" אמא שואלת בדאגה, "שלפתי שני לבבות מגופם של אנשים והשארתי אותם בקופסא עטופה בצורה יפה בשולחן, במיוחד בשבילך, אוצר." אמא שלי פוערת את עיניה והולכת מול אבא שלי, הוא עומד מולה זקוף כשידיו מלאות בדם.
"לא שוב לארק." אמא נראית מותשת. אבא שלי מגחך, בעבר כשאבא שלו, סבא שלי. ניסה להרוג את אמא, אבא עקר את הלב שלו והביא אותו לאמא שלי בתור מתנה לולנטיין, לא אציין שהיא התעלפה במקום. "אני צוחק אוצר, אני נתתי את הלבבות לרוס." הוא מדבר על השומר ראש של אמא, היא עוברת ליד אבא במהירות, כנראה כדי לבדוק אם זה נכון.
"למה באמת יש לך דם על הידיים?" אני שואל וחיוך צדדי עולה על פניו. "קיל, אתה לא אמור לשאול קאפו שאלה כזאת. אתה אמור לשאול כמה מזדיינים הרגתי." אבא אומר, "כמה מזדיינים הרגת?" אני שואל כדי לספק אותו.
"לא הרבה, רק עשרים ושלושה אנשים, כת. הם האמינו בשטן ובכך שהם יכולים להקריב למוות את הילדים של אחד החיילים שלנו, אני הקרבתי אותם לשטן." אבא שלי מדהים אותי, הוא צבא של גבר אחד. כשהייתי קטן יותר ראיתי מהלך של אבא שלי שהפחיד אותי.
אחד החיילים שלנו שבגד במאפיה ניסה לדקור את אבא שלי, הוא לא הצליח אבל את אבא שלי זה הצחיק, הוא רצה לראות מה יקרה. הוא נתן לחייל לדקור אותו בצד הבטן, החייל ניסה להחדיר את הסכין יותר ובתגובה לכך אבא שלי כרך את זרועותיו סביב גופו של החייל, כמו חיבוק.
אבל אז הוא הפעיל עליו לחץ, רגליו של החייל תוך שתי שניות נהיו באוויר וכעבור חמש שניות, גופו של החייל נכנע והעמוד שדרה שלו נשבר.
אבא שלי מסתכל מאחוריי ועיניו בפוקוס על סליפר, "למה הוא לא אוכל את העכבר?" הוא שואל ואני לא יודע לענות על זה, אבא שלי גם מבולבל. אנחנו יודעים שהטורף ישר מתביית על הטרף והורג אותו, אז מה נסגר עם סליפר?
סליפר נכנס למאורה שלו, הרגיש שאבא שלי כאן. אפילו הנחש שלי מפחד ממנו, אבא שלי כן אוהב אותו. העכבר נשאר בחוץ, "תראה מה זה קיל, לפעמים טורף וטרף יכולים להסתדר," הוא מסיק, מוזר לי לשמוע את זה ממנו.
אני חושב על ריידר ועליי, חשבתי שריידר יהיה כמו כולם, אבל הוא שונה. כמו שאמא שלי אמרה בקשר לעכבר, לפעמים יש טרף ששונה מהשאר, ריידר הוא הטרף השונה שלי.
"טוב, לפחות עד שימאס לטורף מהטרף." אבא שלי טופח על כתפי, משאיר אותי עם תחושה רעה בפה. מה יקרה שימאס לי מריידר? כרגע אני לא יכול לדמיין דבר כזה, כל פעם שאני רואה אותו בא לי ממנו עוד, וכל פעם שאני לא לידו אני רק חושב עליו. סליפר יוצא מהמאורה שלו וקופץ על העכבר שלא חשב שימות, המחזה הזה לראשונה מעביר בי משהו לא נעים.
מה פאקינג גרם לו לרצות לאכול את העכבר עכשיו?
YOU ARE READING
אהבה מומרת לשנאה
Ficção Geralריידר- ההתעללות שאני סופג על גבי שנים בלתי נסבלת, נשאר לי לסבול את יב' כדי שגלגל הסבל יעצור. אבל כשמגיע התלמיד החדש שנראה קטלני אני יודע שאלו בשורות רעות והן מוכחות כשהתלמידים שמתעללים בי נמצאים מתים אחד אחרי השני. השם שלו זה קיל ובדיוק כפי שאני חוש...
