אהבה מומרת לשנאה

פרק 32

קיל-

"קיל, תתעורר." אני פוקח את עיניי באיטיות, רואה את אמא שלי רכונה לעברי. "כן?" אני שואל בקול עייף ומתיישב על המיטה. "אבא שלך כועס על טיאגו, הוא זימן אותו לפגישה בעוד כמה דקות. אני חושבת שתהיה נוכח." לוקח למוח שלי חצי דקה לעכל את דבריה, "כועס על טיאגו?" אני שואל בבלבול.

"אני לא יודעת את הסיבה, רק שזה קשור לשוטר." ברגע שאני שומע את המילה שוטר אני ישר מבין מה הכוונה, השוטר שחוקר את מה שקרה לאנס במועדון שהרגתי, אבא של ריידר. פאק. טיאגו הדפוק חטף את הבן של השוטר, ואחרי שגיליתי שהבן של השוטר זה הנער המזדיין שאני מחבב, שחררתי אותו מבלי לחשוב יותר מדי.

"אני אגיע," אני אומר ואמא מחייכת בחיוך מרוצה, היא פוסעת לעבר הדלת ואני מרגיש את כל שריריי מתקשחים, אני חייב לדבר איתה על זה. עליי, על זה שהזין שלי בחר בריידר. "אמא חכי, את יכולה לסגור את הדלת? אני רוצה לדבר איתך." היא ישר נענית לבקשה שלי, בסופו של דבר היא אמא וזה כל מה שהיא מחכה לו, לדבר איתי, הבן שלה.

היא סוגרת את הדלת ומתיישבת על המיטה, אני קם מהמיטה ולובש חולצה, מרגיש לחוץ. "אני לא יודע איך להתחיל.." אני לא זוכר שהייתי לחוץ ככה בחיים. "תנשום קיל," פאק, זה מביך. הרגתי יותר מעשרות גברים והנה אני, עומד מול אמא שלי מבלי היכולת להסביר לה שנער תיכון מזורגג כבש את הלב שלי.

"אני תמיד חשבתי שהחיים שלי היו משעממים, השגרה הזו של לקום, לאכול, להרוג, לישון, ואז שוב לקום, לאכול, להרוג, לישון. זו הייתה השגרה שלי במשך שנים ומיציתי את זה." אמא מרוכזת בי, מקשיבה לי בהתעניינות. "זה שיעמם אותי, תמיד יהיה מי להרוג. חשבתי על זה הרבה ורציתי לשבור את השגרה המתישה הזו." אני מסביר, נזכר בפעם הראשונה שנתקלתי בג'ניפר.

"בדרך למועדון נתקלתי בתלמידה, יום לפני הלימודים. חשבתי לעצמי שזו הזדמנות לשבור שגרה, מבחינתי זה היה כמו ניסוי על עכברים, להיכנס לתיכון למספר ימים, רציתי לדעת איך נערים אחרים מתנהלים." בשבילי 99% אחוזים מבני האדם הם חיות, וזה כל פעם מחדש מוכח כנכון.

"ומה קרה?" אמא שואלת והיד שלי מעט רועדת, זה לא רק להודות בפניה, אלא גם בפניי. אתמול כשריידר אמר לי שהוא אוהב אותי הרגשתי מן הקלה, כאילו רציתי בזה. אחרי זה שהוא חשב על זה שנית וביטל את את דבריו כעסתי, מבחינתי זה היה כמו לשחק בי. שהנער הרזה, הפחדן, הנמוך, ישחק במישהו כמוני, נשמע דפוק ביותר. אבל למרות כל איך שתיארתי את קיל, פאק, אני אוהב אותו.

"הכרתי מישהו, הוא חלש, פחדן. כמה מהנערים התעללו בו בעוד הוא לא עשה דבר ורק קיבל את ההתעללויות שלהם, ואז התערבתי-" אמא שלי קוטעת אותי בכך שהיא נעמדת. "זה הילד שלי! בטח הראית להם מה זה." אני מגרד את העורף שלי, לא בדיוק. עדיין לא הרגתי אחד מהם.

"אני ניסיתי לעצור את ההתעללות הזו מבלי להרוג אותם, מי שהכרתי פחד מהם יותר ממני וזה עיצבן אותי. אני יכול להרוג כל כך מהם רק ביד אחת, אז למה לעזאזל מהם הוא פחד יותר ממני?" אני שואל והיא נראית מבולבלת, היא לא מבינה, לא שאני בעצמי מבין. פאק מרוב שאני לחוץ אני פולט שטויות, היא לא צריכה לדעת את זה.

"הוא התחיל לדבר אליי בחוצפה, וכעסתי, אבל אהבתי את זה בו זמנית. הוא איתגר אותי כל פעם מחדש עד שנכנעתי אליו." היא מכווצת גבות, "נישקתי אותו, לראשונה הרגשתי משהו בי חי, מאז לא הצלחתי להעיף אותו מהראש שלי או להפסיק לגעת בו." היא פוערת את עיניה, מניחה ידיים על הפה שלה בהלם ונשנקת. אמא הולכת לאחורה והרגליים שלה נתקלות במיטה, היא מתיישבת.

"כן אמא, אני הומו. נמשך לנער דפוק שרק תופס את מחשבותיי ואני לא יכול מבלי להיות לידו." אני מסביר לה. "אתה חושב על מישהו.." היא מהמהמת בקול, אני חושק את הלסת. היא לא קיבלה את ההודאה שלי בצורה טובה. "..והוא נמצא בראש שלך ואתה רק רוצה להיות לידו." יכול להיות שזה היה טעות, היא לא מקבלת את זה טוב בכלל. היא מסתכלת לתוך עיניי, אני מסיט את מבטי הצידה, לא יכול לראות את האכזבה שלה.

"אני יודע אמא אנ-" אני נקטע כשהיא קמה מהמיטה וישר מחבקת אותי, "סוף סוף! תמיד רציתי שתהיה לך אהבה קיל, לא אכפת לי אם זו אישה או גבר. מאז שהתבגרת נראה שאיבדת עניין בעולם, לאט לאט נאטמת לתוך עצמך. הרבה זמן לא ראיתי את החיוך היפה שלך, במיוחד על איך שדיברת על הנער הזה." לחיי מתלהטות, אני מחזיר לה חיבוק כשהיא מנסה למחוץ אותי תחת ידיה.

"אתה גם מסמיק, אני בטוחה שאתה מאוד אוהב אותו." פאק ריידר, לך תזדיין. לא חשבתי שהלב והזין שלי יבחרו בך. "את לא כועסת?" אני שואל, להודות בזה מולה, זה כמו להודות שאני רוצה למות. אם ידעו על זה, יהרגו אותי. "אני? כועסת? על זה שאתה שמח ומאושר? למה שאכעס על דבר כזה?" קולה נוקשה, נשמע שהיא כועסת על זה שחשבתי שהיא תכעס.

"אם אבא ידע.." אני משתתק. אמנם הוא אבא שלי אבל הוא קאפו. "קיל, לאבא שלך לא תהיה שום בעיה עם זה." היא אומרת בקלילות, הלוואי וזה היה קל. "אסור להיות הומו, יהרגו אותי. זה מעיד את חולשה." החיבוק מתנתק והיא סורקת אותי בעיניה. "ואתה חושב שאתה חלש? תסתכל עליך, אתה גבר, אוכף של מאפיה. אתה הקאפו העתידי, אתה לא חלש." היא אומרת, אני יודע שהיא צודקת. אבל אני לא חושב שאבא שלי יקבל את זה.

"אף אחד מהחיילים לא יקבל את זה, אף אחד לא ירצה קאפו הומו." היא עומדת על קצות האצבעות שלה מולי ופוערת את שיערי, "אתה הומו קיל ואתה עדיין יותר גבר מכל אחד מהם." היא מחייכת אליי חיוך שמסמן שהכל יהיה בסדר אבל זה לא יהיה, אני לא יודע איך אבא שלי יגיב, בטח לא בכזאת קלילות.

"אני לא יודע אם אבא יחשוב ככה." אמא מצמצמת את עיניה, נראית מעט כועסת. "הפחד מדבר במקומך, אתה יודע שאני ואתה מקום ראשון אצלו, רק אחר כך המאפיה. קודם המשפחה. אתה לא פחדן קיל, לך תגיד לו את זה. תאמין לי שזה יקל עליך, אבא שלך יהיה הגבר הכי תומך שיש." אני בולע את הרוק.

זה דבר נדיר אצל קאפו, אפילו במאפיה יש חוקים. קאפו קודם צריך לשים את המאפיה ורק אז את המשפחה, אצל אבא שלי זה הפוך, קודם המשפחה ואז המאפיה.

הדלת של החדר נפתחת ורוס נכנס, "קיל, טיאגו הגיע למשרד של אבא שלך והוא מזמין גם אותך." זו הזדמנות טובה להודות בזה, במיוחד גם כי טיאגו יהיה שם. "תודה רוס." הוא מהנהן לעברי ואני עובר לידו, "אני גאה בך."

אמא פולטת, "אני אגיד לאבא." החיוך שלה מתרווח. כל צעד שלי למשרד של אבא שלי גורם לריאות שלי לרצות לקרוס בגלל שאין אספקת חמצן. אני אתוודה בפניו ואשא בתוצאות, אהיה איתו כנה לגמרי.