אהבה מומרת לשנאה

פרק 26

ריידר-

קיל צדק, אני לא יכול להוציא אותו מהראש שלי. למען האמת, אני לא יודע אם אני בכלל רוצה. אני מרגיש שמח אחרי הרבה זמן שרק פחדתי מהקוטפים או שהייתי שקוע בלהתמרמר על החיים שלי ובכך שלעולם לא אהיה שמח בגלל שההורים שלי לא יקבלו אותי.

המחשבה הזאת על ההורים שלי עדיין בראשי, אבל לא מפריעה לי כרגע בגלל שהמחשבות שלי על קיל מנצחות ודוחקות את המחשבות על ההורים שלי. אני רוצה להתקשר לקיל, להגיד לו שניסע לכל מקום שירצה רק שיהיה לנו פרטיות, אני רוצה עוד ממנו, עוד מהקשיחות, הגסות, הגבריות האפלה שלו והשתלטנות שלו.

מעניין אותי אם הוא מרגיש ככה או שזה חד צדדי, האם הוא בבית שלו חושב עליי? האם הוא רוצה עוד ממני? שאשכב לידו במיטה כמו שאני רוצה שהוא יהיה לצידי? אני נושך את השפה שלי, עוצם את העיניים שלי ומשחזר בראשי את מה שהיה בינינו. את חום גופו הגדול, השרירי והמוצק, את האחיזה האגרסיבית שלו בי, את איך שהוא נתן לי לשלוט בו לכמה שניות ולא היה יכול לעמוד בזה.

אני צוחק, נזכר באיך שקיל נכנע לי מהר, אהבתי להרגיש ככה. הביטחון שהוא נתן לי, להיות המוביל ולא המובל. אני לוקח את הטלפון ומרחיק אותו ממני לפני שאתקשר לקיל בנואשות. כל מה שקורה ביני לבין קיל זה אפילו לא קמצוץ בנוגע למה שהיה ביני לבין אוליבר, קיל הוא גבר, אוליבר הוא ילד.

הדלת של החדר שלי נפתחת ואבא שלי נכנס במדי שוטר, "קדימה ריידר תתארגן אתה בא איתי," הוא אומר לפתע, אני מסתכל עליו בעיניים מכווצות, "לאן?" אני שואל בתהייה, חיוך שמח עולה על פניו. "תמיד רצית להיות שוטר, הגיע הזמן שתראה טעימה מהתפקיד שלי." רציתי להיות שוטר כשהייתי קטן, הייתי מסתכל על אבא שלי בגאווה אבל ככל שגדלתי הבנתי באיזו צורה מושחתת המשטרה עובדת.

לרוב המשטרה סוגרת תיקי אונס בטענה שאין ראיות, מלא מקרי אונס מתוכננים לכך שלא ישארו ראיות אחר כך. המשטרה אפילו לא עושה מאמץ כדי למצוא אותם. בנוסף עניין העדפה של המשטרה בנוגע ללפגוע בקורבנות ולשכנע אותם לא להתלונן מאשר לעזור להם, אני יודע על זה מפני שפעם אחת חיטטתי בטלפון של אבא שלי, ההודעות הזוועתיות שהיו שם גרמו ללסת שלי ליפול לרצפה.

מה שתפס את עיניי בטלפון של אבא שלי היה מקרה שאישה כהת עור הותקפה בכלל הצבע שלה, היא התלוננה במשטרה, הם אמרו שיעזרו לה אבל מאחורי גבה הם צחקו על הצבע שלה ואמרו שזה הגיע לה, הוידאו במצלמות בעיר שצילמו את זה שהיא הותקפה נמחק, מי שמחק את הוידאו היה אבא שלי.

"זה היה החלום שלי פעם," אני מזכיר לו, עכשיו זה קללה להיות שוטר. רק לפני מספר ימים אבא שלי חשמל הומואים על כך שהם הומואים ועצר אותם על התקפת שוטר והפרעה במהלך תפקיד. "קדימה ריידר, אתה תהיה כמוני בסוף, שומר על החוק מפני אנשים מסוכנים," זה מה שאכפת לו, החוק שהוא עובר עליו, לא האנשים עצמם.

"אני אבוא." להתראות מחשבות על קיל, שמחתי שהייתן בראש שלי. אני מסתכל על השיש שלי, הדף שבו רשמתי את הנקודת מבט של קיל על החיים. מעניין אותי איך הוא רשם את הנקודת מבט שלי, אני לא מצפה ממנו להרבה, כנראה בכמה מילים כועסות.

—-------------------------------------------------------

"מה אנחנו עושים פה?" אני שואל את אבא שלי כשהוא לוקח אותי למקום מאחורי מועדון, אני רואה את הסרט האדום לבן מסמן מרובע ובמרכזו דם מיובש, "פה נרצח גבר, קורבן שלא עשה כלום." אבא מצביע על הפח, "בתוך הפח נמצאו אצבעותיו החתוכות," הוא מסביר ואני מעוות את פניי, אני לא רוצה אפילו לדמיין את זה.

"כשהגבר נמצא ללא רוח חיים, האיבר מין שלו היה קטוע. האיבר מין נמצא בשיחים כמה מטרים מכאן, מי שעשה את זה היה כנראה סוטה פסיכופת." בחילה עולה בי, זה נשמע נוראי. "אני אמרתי לעצמי שלא אנוח עד שאמצא אותו, שזה לא יקרה לעוד גברים." אבא מסביר, "ומה אני עושה כאן?" אני שואל.

"אני אראה לך כמה אבא שלך מקצוען, תסתכל," הוא פותח את הדלת למועדון וישר אני רואה מן צידנית קטנה, אבא פותח את הצידנית ואני רואה אצבעות וזין עם שק אשכים קרוע. אני יוצא מחוץ למועדון ומקיא, "מה אתה עושה?! למה אתה מקיא את הדי אן איי שלך לזירת פשע?!" אבא שלי דוחף אותי, אני מסתכל עליו בצורה מעוותת.

"לא חשבתי שזה מה שאני אראה!" דמעות יורדות מעיניי, אבא שלי תופס את החולצה שלי ומושך אותי, מעיף אותי מכאן. "לך לבית ברגל! אתה יודע מה עשית?!" הוא משתגע ועוזב את החולצה שלי, אני הולך והוא חוזר לאצבעות הכרותות והזין שלו שנמצאים בצידנית.

אני הולך ברחוב בערב, קר בחוץ, חשוך. אני מכניס את הידיים לכיסים ורק מתעצבן בראשי על אבא שלי, למה הוא מצפה ממני, שאהיה כמוהו? לעולם לא אהיה.

אני בועט באבן, "אני שונא אותו!" אני חושק את הלסת שלי, שומע צעדים מאחוריי ומתעלם מהם, זה אבא שלי, אני לא הולך להתייחס אליו, הוא בטח ירצה להקפיץ אותי לבית, אני מעדיף ללכת ברגל. "לך אבא אנ-" אני נקטע בגלל שאני נמשך לאחור ובד מכסה את הפה והאף שלי, יש בבד הזה משהו בגלל שאני מתחיל לאבד את ההכרה שלי, תוך כמה שניות הכל משחיר.

—------------------------------------------------------

אני פוקח את עיניי, מסתכל לכל עבר, איפה אני? אני מלקק את שפתיי המיובשות, מנסה להזיז את הידיים שלי ולא מצליח. אני מוריד את הראש שלי לעבר הגוף ורואה שאני קשור. אני פוער את העיניים שלי בפחד, רואה מלא סכינים בכמה צורות.

"בוקר טוב לך," אני שומע קול גברי, רואה שיש מולי גבר שנשען על הקיר ומשלב את ידיו. "מי אתה? איפה אני?" אני שואל בפחד למרות שיש לי הרגשה מי הוא, זה הרוצח שהרג את הגבר מחוץ למועדון וביתר את הגופה שלו. "קוראים לי טיאגו, מהצרחות שלך ושל השוטר אני מסיק שאתה הבן שלו." הוא אומר בחיוך שמעביר בי צמרמורת.

אני בולע את הרוק שלי. "מה את-תה רוצה מ-מ-ממני?" אני רועד מפחד, מרגיש לראשונה שהסכנה אמיתית יותר מאי פעם. "בעיקרון את החיים שלך אבל לפני זה הבטחתי שאחכה לחבר שלי כדי שנתחיל לענות אותך." הצורה שבה הוא מסתכל עליי מעבירה בי אימה.

"תפסתי אותו, תגיע לכאן." טיאגו עושה הודעה קולית לחבר שלו, החיוך שלו מתרחב. "בבקשה אני לא יודע למה אני כאן," אני מתחנן, לא מבין מה עשיתי. טיאגו מעביר את ידו בשיערו החום והמסובך, "אתה תדע בקרוב." הוא קורץ לי והתחושת ריקנות והמוות מאפילות עליי.