סיוט יפהפה

פרק 1 - איש של בוקר

"לילה טוב יפתי "
אמא כיבתה את האור.
"תנסי להרדם, מחר את מתחילה בית ספר חדש..." היא הוסיפה בשקט ועזבה את החדר.
זהו, נשארנו רק אני והמחשבות שלי.
אני בחדר חדש, לילה ראשון שלי פה.
הפרקט והארון עם המראה הגדולה די מזכירים לי את החדר בבית. אבל אני בכלל לא מרגישה בבית.
אני מתגעגעת לפינת כתיבה הורודה שלי, נכון שזה ילדותי מצידי, אבל אבא בנה לי אותה לכבוד כיתה א.
אני מתגעגעת לקיר עם התמונות שלי שהיה מלא בתמונות שלי של שיר ואמה עושות מלא פרצופים...אני מתגעגעת לשיר ואמה.
נכון,אמא אמרה שנוכל להפגש, אבל עדיין זה לא אותו דבר.
הן יהיו שקועות בלוח זמנים והמבחנים בבית ספר שלי, כלומר שהיה שלי..ואני אהיה עסוקה פה.
נוכל להפגש פעם ב, אולי בסופי שבוע, אבל עדיין זה לא יחליף את המפגשים יום יום בבית ספר.
איך שיר הייתה אוספת אותי כל בוקר, עומדת בפתח החדר שלי ולא הייתה עוזבת עד שהיתה מוציאה אותי ממנה.
אני אתגעגע לכל ההפסקות שלנו יחד. לכל הצחוקים והבדיחות שרק אנחנו הבנו שהפכו את הזמן הבלתי נגמר בבית ספר לקצת יותר נחמד.
את כל ימי רביעי שהיינו הולכות לאמה עד הערב, מן מנהג כזה שלנו עוד מימי הגן.
אמה היתה תמיד אופה לנו משהו טעים לפעמים קאפקייק ולפעמים עוגיות, היא אלופה! היינו מזמינות סרט, אבל אף פעם לא רואות אותו כי לא הפסקנו לדבר על החיים,על הכיתה,על לוטן-הילדה הכי מפלצת בעולם שבמקרה יוצאת עם האקס של שיר וכמובן...על בנים.
אני לא חושבת שבחיים עוד אמצא חברות אמיתיות כמותן.
אני מתגעגעת לתחושה של בית...אני עדיין מרגישה כאן אורחת. נכון, אילן מאוד נחמד והבית מאוד חם. הקירות מקושטים בתמונות,החלונות מכוסים בוילונות שקפקפים על הספות יש כריות נוי צבעוניות ואפילו החדר שלי די נחמד,אילן סידר לי כל מה שאני צריכה ואפילו יותר. אבל עדיין זה לא הבית.
במיוחד לא אחרי קבלת הפנים שקיבלתי מדניאל.
אוקיי, אני מבינה אתזה שהוא סנוב וחושב שהכל מגיע לו. אבל, פאק בן אדם, לא רק ההורים שלך התגרשו. אתה לא יכול להוציא את כל המרירות שלך על כל העולם.
ואם כן, למה דווקא היום ולמה דווקא עליי? זה לא שאותך עוקרים מכל החיים הקודמים שלך.
התמלאתי עצבים רק מלחשוב על ההתנהגות הסנובית שלו.

כבר חצות ומחר אני הולכת לבית הספר החדש. אמא רשמה אותי כבר לפני חודש, שהתכנונים למעבר לכאן החלו אבל, מחר זה קורה ממש. אני אפגוש את המורה הכיתה הילדים... אוף אני מקווה שיהיה בסדר.אני די ביישנית ולא נפתחת מהר.
***

הצליל המעצבן של השעון צלצל, אבל אני כבר מזמן ערה. כמובן שקמתי שעה לפני הזמן מרוב התרגשות ולחץ, אבל עכשיו הגיע הזמן לקום באמת.
לבשתי גינס בצבע כהה, בלי קרעים אני לא רוצה להצטייר כמורדת על היום הראשון שלי כאן וחולצה לבנה עם הסמל החדש.
השיער השטני שלי לא מסתדר היום, כן הוא ארוך ומבריק כמו תמיד, אבל השוונצים האלה יכולים לחרפן אותי! בגלל שאני לא טיפוס של בוקר, הדבר האחרון שיש לי סבלנות אליו עכשיו זה להחליק בעזרת המחליק שלי את השיערות שלא במקומן פשוט לקחתי גומיה ואספתי את כל השיער לקוקו ארוך ומתוח.
נעלתי את ה'סופרגה' שלי והלכתי למקלחת.
הבית היה די שקט, אבל שעברתי דרך המדרגות והסתכלתי למטה ראיתי שכולם למטה אוכלים ארוחת בוקר, חוץ מדניאל כמובן.
אני מודה שאני קמה מאוחר מידי מכולם, אני בכלל בכלל בכלל (בכלל) לא ילדה של בוקר. בגלל זה תמיד שאמא ויהלי כבר היו אוכלות את הארוחת בוקר שלהן בבית הישן אני רק הייתי יוצאת מהמיטה.
שהן כבר סימו לאכול ויצאו מהבית, אני רק סיימתי להתכונן והזמן שנותר הספיק רק כדי לשתות את כל הקפה שלי בשלוק אחד מהיר ולמהר לצאת לבית ספר.