אני מצטערת שלא העלתי אתמול כמו שהבטחתי נשפכתי ונרדמתי מוקדם ממש אז הנה הפרק בתקווה שמחר יעלה עוד אחד.
****
"גאיה" הוא מפר את השתיקה ששררה בכל הנסיעה הארוכה הזו. שנינו היינו טרודים במחשבות.
"מממ?" אני מהממת ומרימה את מבטי אליו.
"אם הוא לא יצא מזה?" קולו מתרצן, הרמזור מתחלף לאדום והוא מסיט את מבטו מהדרך אלי.
אני מושכת בכתפי ונאנחת. לא רוצה להבטיח שום דבר.
"את בטח עייפה" הוא מעביר קצוות שיער מאחורי אוזני, כנראה העיגולים השחורים מכל היומיים האלה הסגירו אותי.
לא יאמן שהערב שלי התחיל ברוגע בבית של שיר והתגלגל ככה.
"אני בסדר" אני משקרת.
הוא מצקצק בלשונו. "אני מכיר אותך יותר מידי טוב בשביל לאכול את זה" אני מחייכת לעצמי, הרמזור מתחלף לירוק והוא ממשיך לנסוע.
צלצול הטלפון הדיבורית של הרכב נשמע ושנינו משתתקים.
דניאל פונה בחדות ונעצר בשולי הכביש
"תענה" אני מעודדת אותו למרות שאני בעצמי לחוצה, זה בטח מהבית חולים.
הוא מהנהן ולוקח נשימה עמוקה.
הוא מרים את ידו ומניח אותה על ירכי במתח ואני לוחצת את ידו בשלי, משתדלת לא לעשות לו נמק מרוב לחץ.
"הלו" הוא עונה בקול רועד.
"דניאלי" הנשימה שלי משתחררת קצת ששמעתי את קולה המוכר של אמא.
"אבא קם!" היא צועקת בשמחה
"אני לא מאמין" הוא קורא ומחזיק את פניו בידיו ואחרי שניה מבלי לשים לב אני מוצאת את עצמי מחוצה בחיבוקו של דניאל.
"אמא!" אני קוראת בשמחה, היא שומעת אותי מהדיבורית.
"גאיצ'ו דאגתי לך, אילן קם!" היא מספרת את זה שוב בהתרגשות
"שמעתי אמא, אני מאושרת על כך!" אני טומנת את ראשי בכתפו החסונה של דניאל והוא כל כך מאושר. מרגישים את זה בחיבוק החם שלו.
"סעו הביתה, תחגגו נחזור מחר בבוקר"
"אני רוצה לבוא לראות אותו" הוא מתעצבן ומרפה קצת את ידיו שעוטפות אותי.
"אין צורך מותק, הוא עוד תחת הרדמה, נחזור מחר. אתם, תדאגו שהבית יהיה מוכן לקראתו" איך שהוא עם הזמן גם אמא שלי למדה איך "לאכול" את דניאל ולהרגיע אותו.
"אוקיי" הוא נכנע.
"ביי, מתוקים לילה טוב" היא מנתקת את השיחה ואנו חוזרים לשקט שלנו.
"אמרתי לך שיהיה בסדר!" אני מחייכת מאוזן לאוזן וכך גם דניאל.
הוא תופס את פניי ומדביק נשיקה ללחיי. "תודה" הוא מחייך אלי ואני מקווה שאני לא מסמיקה.
"התגעגעת?" הוא שואל כשהוא פותח את הדלת, נותן לי להיכנס לפניו.
"כולה יומיים" אני נזרקת על הספה בעייפות.
"יומיים יותר מידי" הוא מתיישב לידי.
"האמת שהתגעגעתי לקטנות, מאז שאמא שלי עם אבא שלך בבית חולים כל פעם מוצאים להם סידור אחר והם בקושי בבית"
"אולי ליהלי מוצאים סידור אחר. ליבי אצל המכשפה" הקול שלו פתאום משתנה ונהיה ארסי.
לוקח לי כמה שניות להבין.
"אמא שלך?" אני שואלת ברגישות.
הוא מהנהן ומקפיץ את רגלו בעצבנות על הרצפה.
"אתה ממש כועס אליה, אה?" מבטי פוגש בשלו.
"שונא זה התיאור המדויק יותר" הוא נושף בתסכול.
"עדיף שלא נזכיר אותה, זה לילה מרגש מידי בשביל שנדבר עליה" אני מנסה להעביר נושא, אני רואה שהנושא הזה מכאיב לו מידי.
"צודקת" הוא מהנהן בהסכמה.
"את יודעת למה זה לילה מרגש?" הוא שואל בתחכום.
"כן. כי אבא שלך קם והוא סוף סוף חוזר הביתה, ואתה עכשיו קם לעזור לי להכין לו עוגה" אני קובעת בסמכותיות וקמה מהספה. אני מושיטה את ידי ומנסה למשוך אותו, שיקום גם כן, אך הוא חזק ממני. הוא מתנגד לי ומושך אותי אליו, כך שאני נופלת ויושבת על ברכיו.
"טעית" הוא אומר במאין מסתוריות.
"מה?" אני לא מבינה.
"אני אוהב אותך גאיה, את באת ושינית הכל, את הזזת לי שם משהו שאף אחד אחר לא הזיז" הוא מסתכל עמוק לעיני והוא כנה כל כך, אומר הכל בפשטות שלו.
אני נשארת קפואה, הוא השאיר אותי מופתעת לגמרי. לא צפיתי את זה מגיע.
ראשנו מתקרבים זה לזה כאילו נמשכים מעצמם. שפתיו מונחות על שלי "אני באמת אוהב אותך" הוא לוחש עליהן, גורם לי להרגיש כל הבהרה, כל אות. הבושם שלו אופף את אפי וכאילו משכר אותי. אני לא מגיבה והוא נושק לי קצרות ומיד מתנתק ממני.
אני נשארת קפואה וצמאה לעוד.
"טעית," הוא חוזר על מה שאמר קודם לכן "הלילה הזה מיוחד בגלל זה" הוא מצביע על שפתי ומיד אחרי שמעביר עליהן ליטוף שגורם לי להצטמרר הוא שוב מטיח את שפתיו החמות על שלי וממשיך את מה שהפסיק קודם. לא יכולתי לבקש יותר מזה.
"תגידי לי משהו, בבקשה" הוא מתחנן כשכבר נגמר לנו האויר.
"בבקשה, אל תפגע בי, אני לא אעמוד בזה." הקול שלי רועד כי הכל נחת עלי בהפתעה, לא ציפית שדניאל יגיד לי דבר כזה ובעיקר לאור העובדה שאני כל כך חצויה.
אני כל כך אוהבת אותו. את התנועות הקטנות האלה בפניו, איך שהוא נושך שפתיים שהוא עצבני, או איך שהוא מנסה לבלוע את חיוכו כדי להשאר קשוח וזה נראה מאין חצי חיוך ערמומי ומתוק יחד.
איך שעיניו הירוקות ננעצות בעיני וגורמות לי לאבד בעצמי.
ובעיקר איך שלידו אני מרגישה אמיתית.
אני יודעת שהוא שומר עלי מהכל, חוץ מדבר אחד. הוא לא שומר עלי מעצמו, וזה מה שהכי מפחיד אותי.
"אני בחיים לא אפגע בך, את מבינה? אני מבטיח לך גאיה." הוא מצמיד את ראשו לחזהו ונושק לקודוקודי.
"את מבינה?" הוא חוזר על שאלתו בשנית בקול עמוק יותר. אני מרימה את מבטי אליו ומהנהנת.
אני מקווה שההנהנון הזה לא יעלה לי ביוקר.
YOU ARE READING
סיוט יפהפה
Roman d'amour"היא לא מהסוג שלי. היא עדינה וטובה ותעשה הכל בשביל האחר. היא כלכך רגישה שאפילו מילה קטנה תפגע בה. ואני יורה מילים מהפה שלי בלי לשים לב בכלל מה אני אומר, אני חושב שכולם כמוני, בנו סביבם אלפי חומות כדי לא להפגע." יש לה משפחה תומכת, חברות טובות וציונים...
