"עכשיו יותר?" הוא מניח גם את כף ידו השניה על לחיי השמאלית.
כפות ידיו כל כך גדולות שכמעט ומכסות את כל פניי.
אני רק מהנהנת.
ידיו שעל פני מושכות אותי אליו. גם הרעש של חבורת הילדים שנכנסו עכשיו לשווארמיה, לא יעצרו את מה שבוער בי לעשות....
פרק 26
בואי נעזוב/ רן דנקר ועילי בוטנר.
ידיו האוחזות בפניי מקרבות אותן אליו וידיי נטמעות בשיערו הרך, אני מגוללת בין אצבעותיי את שיערו כששפתותינו נפגשות.
בניגוד לכל הנשיקות שלנו שהיו סוערות, שבהן הרגשתי איך הגוף שלי כמעט מתפוצץ מרוב להט הנשיקה הזו היתה אחרת, יותר פשוטה. אמיתית. כאילו אנחנו הרבה זמן יחד.
מגעי כנגד מגעו היה מלטף הכל היה רגוע ועדין מבעבר.
קולות של מחיאות כפיים נשמעו מתקרבות אלינו ומתגברות יותר ויותר. דניאל, היה עם פניו לכניסה ומבטו לפתע השתנה, הוא החוויר וניתק את שפתיו משלי. לא הבנתי מה מתרחש וסובבתי גם אני את ראשי לכיוון הכניסה.
כמה צעדים ספורים מאיתנו עמד הראל, מחא כפיים עם פרצוף קר, עיניו רשפו והוא קבר אותי במבטו.
"פששש תראו תראו" הוא מחא את מחיאת הכף האחרונה וירק לעברי בארסיות שאף פעם לא יצא לי לשמוע שמץ ממנה יוצאת מפיו
"הראל.." אמרתי מתנשפת ורועדת, לא יודעת אם מהנשיקה או אם מזה שהוא תפס אותי.
"שקט!" הוא צעק והרתיע אותי מלהמשיך לדבר "אני לא רוצה בכלל לשמוע אותך"
הייתי חסרת אונים. הרגשתי בוגדת ונאלחת, הייתי חייבת משהו שיוציא אותי מהסיטואציה הזו שנקלעתי אליה אבל כל רחשי ליבי באותו עת לא נענו, מגיע לי.
הסתכלתי על דניאל שגם הוא נותר בשוק מכל הסיטואציה.
"אני מצטערת הראל, אני כל כך מצטערת!" אמרתי בקול רועד, בולעת את הדמעות.
"אין לך על מה, אם כבר אני צריך להודות לך שגרמת לי להבין מה באמת הי לי בידיים" הוא ירק לעברי בעוקצניות.
בחיים לא ראיתי את הראל ככה, קרבי, רע. גם עיניי האדומות הפעם לא עזרו והפיחו בו טיפת חמלה.
דניאל ואני עדיין בשוק, יושבים בשולחן שלנו קפואים. והוא מתקרב לעברנו בצעדים כבדים ומאיימים.
"את כזו דפוקה, את לא מבינה שהוא רק רוצה לזיין אותך" הוא אומר זו בגסות ומדגיש כל הבהרה, ידיו נקפצות לאגרופים ואצבעותיו מלבינות מרוב החוזק שבו הוא סוגר את ידיו, הוא עצבני.
אם כמה שהייתי בשוק עד עכשיו, הלב שלי עוצר בחזי. בחיים שלי, לא הייתי מעלה על הדעת שהראל, הראל שלי ירד לרמות האלה.
אני יושבת שם מולו נבוכה ופגועה.ולא רק מולו, הוא משפיל אותי מול דניאל ומול כל החברים שלו, שעד לפני שנה למדו איתי בשכבה. היינו נפגשים בשישי בערב וחלק מהם גם היו ידידים שלי ולמרות כל זאת, אף אחד מהם לא מרגיע אותו ונחלץ לעזרתי.
"את סתם, את עוד יעד בשבילו שהוא יכבוש, יזיין ויזרוק. ינופף בפני כל החברים שלו שהוא לקח לעוד אחת את הבתולים שלה ויצא גיבור גדול. הבעיה שדניאלי שלנו לא יודע שאת כבר שלי, שאני הייתי הראשון. שאת לא הבתולה התמימה שהוא חושב שאת.
"אתה פשוט..." הנדתי את ראשי באכזבה. אני מאוכזבת מהשפל שהוא הגיע אליו, מאוכזבת מעצמי, זה הבן אדם שיצאתי איתו?
גל הדמעות פרץ את כל המחסומים ושטף אותי.
לא יודעת מה ניהל אותי יותר, הבושה או העלבון שגרמו לי לקום מהכיסא ולברוח משם בריצה.
לא ידעתי לאן הרגליים מובילות אותי נכנסתי לשירותים של תחנת הדלק הסמוכה והתיישבתי על האסלה, חובקת את ברכי אליי ופשוט התפרקתי בבכי.
צעדים נשמעו ודלת התא שישבתי בו נפתחה, דניאל עמד בפתח.
הוא התנשף ורכן כדי להחזיק את ברכיו.
"חיפשתי אותך בכל המתחם" ההתנשפויות מקשות עליו לדבר.
הוא מתיישב על הרצפה מולי ומעלה את ידו לפניי, אגודלו הרותחת שלפני כמה דקות ליטפה את שפתי בחושניות, עכשיו מוחה את דמעותי ברוך ובדאגה.
"אל תבכי" קולו עמוק, כאילו מציית עליי להפסיק לבכות.
"שמעת מה הוא אמר" אני ממלמלת.
"לא אכפת לי מי שהוא אמר ובטח שלא ממנו" הוא אמר עצבני, "אכפת לי ממך. שאת בוכה ככה" קולו דואג הוא נסער,
"הוא שילם על זה" הוא פולט בלחישה.
"מה עשית לו?" אני מודאגת.
"מה שמגיע לו" הוא קצר וענייני.
אני נועצת בו מבט.
"לא קרה לו כלום, הייתי עדין בשבילך" הוא מבין את המבט ומרגיע אותי.
הוא עדין יושב על הרצפה מולי, כף ידו הגדולה מנגבת את לחיי הרטובה.
"קומי מהאסלה" הוא לוחש.
אני מהנהנת ונעמדת.
"דניאל?" אני קוראת לו מתוך הדממה
"מה?" הוא שואל תוך כדי שחותך לי חתיכת נייר ומושיט לי אותה.
"זה לא נכון מה שהוא אמר. נכון? תבטיח לי" אני מתחננת לטיפת כנות בתוך העולם הזה, תוך כדי שאני מנגבת את דמעותי.
"את באמת שואלת את זה?" הוא אומר טיפה פגוע
אני בתגובה מצמידה את ראשי לחזהו הקשיח. הדמעות יורדות לי בשקט.
"ששש" הוא מנסה להרגיע אותי, כאילו אני איזה תינוק בהתקף בכי ששכחו להאכיל אותו בזמן.
ידו חופנת את ראשי ומצמידה אותי קרוב יותר.
הוא מוריד את ראשו ומניח את אפו על שערי.
"אל תקשיבי לו בבקשה, אל תתני לו להרוס את מי שאת." הוא לוחש בבהירות כששפתו על שערי. אני רק מהנהנת"
"תראה אותי, סמרטוט. דווקא עכשיו אני מעבירה אותך את כל החרא הזה, במקום שאני אהיה שם בשבילך אני סתם עול"
הוא אוחז בקצה סנטרי ומרים את פני אליו.
"תפסיקי לדבר ככה" הטון שלו עצבני.
"תפסיקי לדבר על עצמך כאילו את לא שווה כלום, זה מחרפן אותי!" הוא מרים את קולו וגורם לי להתרחק טיפה ממנו.
"אוקיי" אני מסכימה כבר חסרת כוחות, כל מה שאני רוצה זה להעביר כבר את היום הזה ממני.
"בואי נכנס לאוטו וניסע מכאן כבר" הוא שולח אלי יד ומעביר קצוות השיער למאחורי אוזני ברוך, גורם לי שוב להרגע.
אני מהנהנת ומושכת באפי.
דלתות האוטו נטרקות ואני מרגישה הקלה.
"עכשיו הכל מאחוריך, תרתי משמע" הוא אומר ומניח את ידו על ברכי שלמולנו ניצב השלט 'חיפה- צאתך לשלום"
****
למרות שזה קשה ממש ממש השתדלתי לעלות לכן כמה שיותר מהר,(והצלחתי!!!) והעלתי שני פרקים בשש בשבוע כדי לא להרוס לכן את הרצף.
מקווה שתהנו!
נ.ב
זה שאין מטרות לא אומר שאסור להגיב, להפך...
YOU ARE READING
סיוט יפהפה
Romans"היא לא מהסוג שלי. היא עדינה וטובה ותעשה הכל בשביל האחר. היא כלכך רגישה שאפילו מילה קטנה תפגע בה. ואני יורה מילים מהפה שלי בלי לשים לב בכלל מה אני אומר, אני חושב שכולם כמוני, בנו סביבם אלפי חומות כדי לא להפגע." יש לה משפחה תומכת, חברות טובות וציונים...
