סיוט יפהפה

פרק 34 - תניחו לי

"תניחו לי" אלו היו צמד המילים שיצאו מפי בתכיפות הכי גבוהה לאחרונה. עברו שבועיים מאז שמצאתי את דניאל במיטה עם מישהי אחרת. כן, לקחתי את זה קשה. נפגעתי.
בתקופה שהייתי עם הראל, לא משנה כמה היינו רבים, צורחים ומתוסכלים תמיד בתוך כל הכאוס הזה ידעתי שלפחות אני יכולה להיות רגועה. הראל הוא הטיפוס הכי ישר ונאמן שאני מכירה. ידעתי שלא משנה כמה נריב וכמה נכעס זה על זו הוא בחיים לא יפגע בי ובאמון שלי.
אבל אם דניאל זה אחרת, הכל אחרת.
הכל יותר- יותר.
יתר חי, יותר חד, יותר מרגש. האם כל הרכבת הרים המסעירה הזו שמתרחשת לי בלב שווה גם את הירידות?

בשבועיים האחרונים נפל לי האסימון לגמרי. פתאום עיכלתי הכל, עיכלתי את הפירוק של המשפחה שלי, את הגירושים של אמא ואבא. את זה שעברתי דירה, נעקרתי מחיי הקודמים.

אין לי פה טיפת פרטיות. אני חבה הערכה עצומה לאילו, הוא בן אדם טוב ומלא בנתינה, הוא עושה את אמא שלי מאושרת. אבל עדיין, למרות הכל הוא בן אדם זר שגר איתי בבית. אין לי פינה משל עצמי.
וזה רק עוד טיפה בים לעומת כך שאני גרה עם דניאל. מעבר לכך שרקמנו בינינו רומן שרק אנחנו יודעים עליו אני צריכה לחיות עם הבוגד הזה באותו הבית, אנחנו לא כמו כל זוג רגיל בגילנו שיש להם את הפריבילגיה הזו להרגע ולהתקרר כל אחד במקום שלו, בפינה השקטה שלו. במקרה שלנו, אנחנו אחד עם השניה 24/7. גם שאני כבר נרגעת ומתקררת, שוכחת מהכל, אני הולכת רק לעשות פיפי ורואה אותו במסדרון, הולך בנונשלנטיות ומעביר יד בשיערו איך אפשר שלא להתחמם מחדש?
לכן, הכי טוב לי בחדר שלי, אם בבית שלי אין לי מרחב פרטי לפחות החדר שלי הוא רק שלי. כבר שבועיים שאני מסתגרת, מסלול קבוע מבית הספר, ישר לחדר. חדר ישר לבית הספר.
אמא בהתחלה לחצה, שכנעה אותי לצאת לארוחות ערב 'משפחתיות', או ניסתה לשלוח אותי לקנות כמה מצרכים במכולת השכונתית אבל גם היא בסוף התיאשה והניחה לי.

בניגוד לאמא, שהתייאשה ממני, במהלך כל השבועיים האלה דניאל לא הרפה ממני.
הוא ניסה ליצור איתי קשר בכל דרך אפשרית. בכל פעם שרק הייתי פותחת את דלת חדרי הוא היה מתייצב, כאילו מריח אותי ממרחקים. שהייתי כבר יושבת לאכול משהו במטבח הוא היה לוקח גם לו משהו לאכול ומתיישב לידי, עושה את עצמו אוכל. גם אם בדיוק סיים את הארוחה. אך כל פעם מחדש הוא לא הצליח להוציא ממני כלום, לא חיוך ולא כעס, אף רגש, 'תניח לי' חזרתי ושיננתי.
כל פעם שפתח את השיחה ב'גאיה' בקול מתחנן, מתחנן שרק אקשיב למילותיו. כל פעם שהעביר את אצבעותיו בעדינות על מורד ידי שעברתי במסדרונות הבית. 'תניח לי' זה התשובה שקיבל.
כמובן שדניאל העקשן לא הסתפק בזה, הוא נכנס אלי לחדר גם אחרי שלא נענתי לדפיקותיו החוזרות ונישנות.
הוא לא יצא גם אחרי שביקשתי שוב ושוב ביאוש שיעזוב את החדר שלי. הוא היה יושב בקצה מיטתי ומתחנן לדבר איתי, להיות איתי.
אותי זה לא עניין.

' אם לא תצא עד שלוש שלי, אני אצרח כל כך חזק, אגרום להם לחשוב שפגעת בי. למי אתה חושב שהם שיאמינו דניאל?' אמרתי בקול ארסי וקר, לצערו הייתי לא פחות חכמה או עיקשת ממנו.
מאז הוא פחד להתקרב לחדרי, לשים את אצבעותיו על ידית הדלת.
החדר שלי הוא רק בשביל עצמי.