כבר שעה שאנחנו יושבים על הגדר מאז שדניאל בא לכאן.יכלתי להרגיש את חוסר השקט של דניאל בפעימותיו המהירות ובהקפצת רגלו התמידית. הוא לא יכל להשתלט על זה בדקות האחרונות, הרים את ראשו מכתפי וקפץ למטה. הוא הסתובב במשך עשר דקות סביב עצמו בזמן שאני ניסיתי להאבק בעצמי לא להרדם.
"נו כוסאמק, אני לא יכול יותר עם
המתח הזה!" הוא בועט בגדר בעצבים.
"אתה רוצה שנתקדם לכיוון הבית?" אני פונה אליו בעדינות, אני כמעט רדומה.
הוא מהנהן ומושיט את ידו קדימה, אני נאחזת בה וקופצת למטה מהמעקה הגבוהה שישבתי עליו.
כבר מאוחר בלילה, שעה לפני חצות. עם השעה המאוחרת גם הקור הלך וגבר אנחנו הולכים לאוטו בחוסר כוחות. אנחנו עכשיו בחיפה, המקום שבו גדלתי. להגיע חזרה הביתה לתל- אביב יקח שעה, במקרה הטוב.
"אני רעבה" אני מחזיקה את בטני כשאנחנו נכנסים לאוטו.
כמעט ולא הכנסתי כלום לפה כל היום הזה.
"גם אני" הוא מסובב את המפתח ומניע את הרכב "מה יש פה לאכול שפתוח עכשיו?"
"זה לא תל אביב" אני מגחכת "בלילה הכל סגור כאן" אני נאנחת ביאוש
"חייב להיות משהו שפתוח" הוא מאיץ בי.
"יש קרוב לכאן פיצוציה, אפשר לקנות קרקרים או משהו" אני נזכרת.
"קרקרים מה אני כוסית?" הוא אומר בלגלוג.
אני מעלה חיוך, הוא כזה דניאל.
"האמת, עכשיו שאני נזכרת יש במרכז המסחרי שווארמה ממש טובה, היא פתוחה 24/7 הייתי הולכת לשם תמיד עם הראל"
"אל תזכירי אותו שאת לידי" הוא קוטע אותי בתקיפות
אני מגלגלת עיניים.
"תכווני אותי" הוא פולט מתוך הדממה שיצר בעצמו.
"הנה זה כאן" אני מחווה באצבעי והוא מחנה את האוטו במיומנות.
אנחנו נכנסים, המקום יחסית קטן אבל ריק. טוב נו, מי בא לאכול שווארמה בכמעט 12 בלילה.
"לכי שבי אני אלך להביא לנו" הוא פוקד תוך כדי שסורק את המקום בעיניו.
"רגע" אני שולחת יד לכיסי מחפשת את הארנק ועיניו הופכות עצבניות.
"שלא תחשבי על זה בכלל" הוא הולך ממני בצעדים מהירים ואני מתיישבת באחד השולחנות, זה קרב אבוד מראש.
"תודה" אני מחייכת שהוא מושיט לי את הפיתה, המבט שלו עדיין רציני. הוא כועס שהזכרתי אותו מקודם באוטו.
הוא מתיישב מולי ומתנפל על המנה שלו בתאווה.
"לפחות לגולם יש טעם טוב באוכל" הוא אומר בפה מלא.
"אז אני מבינה שטעים לך" אני קובעת בהתחכמות ולוקחת שלוק ממיץ התפוזים שהביא לי.
הוא רק מהמם וממשיך לאכול בביסים גדולים ומלאים את המנה שלו.
"ואו, אתה רעב" אני נועצת בו מבט לאחר שסיים הכל בפחות משתי דקות.
"כשאני עצבני אני רעב"
"אל תדאג דניאל הוא יצא מיזה" אני מרצינה את קולי.
"מי הבטיח לך?" הוא שואל כאילו מתחנן לתשובה
"הוא איש טוב, אלוהים תמיד עוזר להם" אני מחייכת חצי חיוך.
הוא לוקח קיסם ומניח אותו בין שיניו. "את תמימה"
"למה?" אני מושכת כתפיים.
"את מאמינה בו?" הוא שואל במרירות ומגלגל את הקיסם בין שיניו.
הפה שלי מלא אז אני רק מהנהנת.
"הוא לא עזר לאבא שלי שאמא שלי בגדה בו ולא עזר לי שהתפרקה לי המשפחה." הוא ירק את הקיסם ושילב את ידיו על חזהו.
"הוא כן, הוא הכיר את אמא שלי ועכשיו טוב לו" אני קובעת ובוחנת מה הוא יגיד עכשיו.
"יש לך תשובה על כל דבר אה?" הוא מרים את בקבוק הקולה ושותה ממנו את השלוק האחרון שנשאר בתחתית.
"לרוב הדברים" אני לוקחת ציפס אחד ותוחבת אותו לפי "הוא יצא מיזה דניאל" אני מרימה מבט אליו ומסתכלת עמוק לעיניו הירוקות.
לפתע הוא מתקרב אליי, אני בהתחלה קופאת "נזל לך" הוא מושיט את ידו אליי, ומנגב את קצה פי באגודלו"
"תודה" אני מסמיקה "אני אוכלת כמו תינוק לפעמים"
"טוב שאני לא צריך להרים אותך בסוף הארוחה לגרעפס" הוא צוחק חלושות.
אני צוחקת ומכסה את פני בשתי ידיי במבוכה.
"אני מצטער, זו היתה הרמה להנחתה" הוא מושך את ידיי כדי לחשוף את פני.
לפתע יש מין שקט כזה, שנינו קרובים אחד לשני.
"השפתיים שלך גאיה" הוא קרוב אלי ולפתע קופא במקום
"מה איתם?" אני אומרת בבלבול, לא מבינה מה נכנס בו.
"משורטטות כאילו אמן לקח מכחול וצייר אותן עלייך, כל כך יפות."
אני נרתעת במקומי, אף פעם מישהו לא דיבר אליי במילים כאלו. אני לא יודעת מה נכנס בו פתאום.
הוא מרים את אגודלו ומעביר אותו על שפתי התחתונה באיטיות מייסרת, הצמרמורת הולכת וגוברת.
"הן חלקות, כאילו עשויות ממשי" הוא אומר כאילו הוא בתוך הפנוט וממשיך ללטף בקצה אגודלו החמה את שפתי.
הוא עולה לשפה העליונה עם אגודלו הרותחת, וזה כאילו הזמן עצר מלכת אני קופאת תחת ממגעו המענג.
עיניי נתקעות על אגודלו ועוקבות אחריה כאילו גם אני נשאבתי בהפנוט הזה שהוא שרוי בו.
הוא יורד עם אגודלו לסנטריקי ומרים אותו מעלה כך שמבטי פוגש בעיניו.
"את כל כך יפה גאיה, יש לך תווי פנים כמו של מלאך" אני רק מסמיקה אני לא יודעת מה להגיד.
השפתיים שלי עדיין מעקצצות, כאילו זוכרות את האגודל שטיילה עליהן לפני שניות ספורות ואני רק רוצה שהוא ימשיך.
אני מרימה את אגודלו מסנטרי, מפרידה כל אצבע מהאגרוף שהן קפוצות בו. אני פורשת את כל כף ידו על לחיי הימנית ואוחזת בה.
"אתה חם, זה נעים" אני לוחשת והוא מחייך.
"עכשיו יותר?" הוא מניח גם את כף ידו השניה על לחיי השמאלית.
כפות ידיו כל כך גדולות שכמעט ומכסות את כל פניי.
אני רק מהנהנת.
ידיו שעל פני מושכות אותי אליו. גם הרעש של חבורת הילדים שנכנסו עכשיו לשווארמיה, לא יעצרו את מה שבוער בי לעשות.
YOU ARE READING
סיוט יפהפה
Lãng mạn"היא לא מהסוג שלי. היא עדינה וטובה ותעשה הכל בשביל האחר. היא כלכך רגישה שאפילו מילה קטנה תפגע בה. ואני יורה מילים מהפה שלי בלי לשים לב בכלל מה אני אומר, אני חושב שכולם כמוני, בנו סביבם אלפי חומות כדי לא להפגע." יש לה משפחה תומכת, חברות טובות וציונים...
