"שאלתי מה הוא עושה פה?" הוא חוזר על דבריו אך קולו עצבני יותר. "תעני לי!" הוא מטיח בי בזעם.
"אני לא יודעת מה הוא עושה פה דניאל" המילים יוצאות מפי בסערה. קולי רועד לנוכח העובדה שאני כמעט בוכה מרוב לחץ.
בינתיים הראל מתקדם לעברנו, ניצב לצד הרכב ודופק על שמשת החלון שלי.
אני מסתובבת ומושכת בידית הדלת אך היא לא נפתחת.
אני מנסה שוב ושוב למשוך את הידית בחוזקה.
"זה לא יעזור לך נעלתי מבפנים" הוא מסנן מבין שיניו ומתרווח על כסאו, נשען לאחור ומשלב את ידיו על חזהו.
"תפתח לי דניאל" אני מסתובבת חזרה עם מבטי אליו,אני מנסה לגייס את הקול הכי אסרטיבי שאני יכולה להוציא בסיטואציה הזו.לאחר ניסיונותי הכושלים לפתוח את הדלת שהיתה נעולה.
"עד שאת לא אומרת לי מה הוא עושה פה אני לא פותח" הוא מוריד את משענת הכיסא אחורה כך שיוכל להשען בנוחות, שוב הוא נכנס לענן האדישות שלו.
אני מתנשפת בתסגול כה גדול.
"אני. לא. יודעת" אני מדגישה כל מילה.
"אז נשאר פה מצידי עד הלילה. אני לא רוצה שתלכי עם האפס הזה" הוא ממשיך.
"אני נשבעת לך דניאל אם אתה לא פותח את המכונית אני.." אני רוטנת בזעם, נושכת את שפתי התחתונה עד לכדי כאב רק כדי לשמור את הכעס בפנים ולא להתפרץ החוצה.
אני נקטעת על ידו שהוא שוב מבצע 'ברקס' חד, ללא שום הודעה מוקדמת. כתוצאה מכך צווארי שכאוב גם ככה מהמכה הקודמת מוטח בשנית בחוזקה בברזלי משענת הכיסא.
"דיי!" הוא צורח ביאוש כשאני נאנקנת מכאב מהמכה שקיבלתי בגללו.
"למה עשית את זה עכשיו?" טיפות נקוות בעיני, הכאב החד מפלח את צווארי.
נשמתי נעתקה, לא האמנתי שיוכל להתנהג כלפי בכזו אלימות.
אחרי כל הגידופים נותרה דממה.
מבטו הזועם שהיה מרוח על םניו עד כה השתנה. הוא נהיה מבולבל מההתנהגות של עצמו.
"תן לי לצאת מכאן" פניתי אליו הפעם בטון שבור עם עיניים אדומות, שוברת את הדממה הרועמת.
הראל עומד מחוץ לרכב דופק על שמשמת החלון, דניאל לא נותן לי לצאת ואני נעולה איתו במכונית.
הוא מתקתק כמו פצצה וכל רגע יכול להתפוצץ עליי.
אני מרוטת עצבים.
רגע אחד את משחקת אותה דואגת לי ובאה בשבילי לבית חולים ובשניה אחרת" מבטו הופך לארסי. "טאק! את כבר חוזרת לאפס שלך כאילו אני אויר"
"דניאל!" אני מוחה על דבריו. מנסה להתעלם מהעלבון שאני חשה כעת.
"דיי!" הוא מרים את קולו.
"את יודעת מה גאיה
נמאס לי ממך.מההתחלה הייתי צריך לדעת שלא להתעסק איתך סתם צפונית מסריחה אפילו לנשק את לא יודעת."
אני יושבת מולו על הכסא, ולא מסוגלת להוציא מילה, אני בהלם מהדברים שהוא מוציא מפיו בנונשלנטיות שכזו
"לכי צאי לי מהאוטו. לכי לאפס שלך הוא היחיד שיסכים לקחת מישהי כמוך" הוא יורק את המילים בארסיות שמעולם לא ראיתי אצלו.
כל מילה שיוצאת מפיו מכאיבה לי עוד יותר ועוד יותר.
עד כדי שהכאב שאני חשה עכשיו כבר קשה מנשוא.
YOU ARE READING
סיוט יפהפה
Romance"היא לא מהסוג שלי. היא עדינה וטובה ותעשה הכל בשביל האחר. היא כלכך רגישה שאפילו מילה קטנה תפגע בה. ואני יורה מילים מהפה שלי בלי לשים לב בכלל מה אני אומר, אני חושב שכולם כמוני, בנו סביבם אלפי חומות כדי לא להפגע." יש לה משפחה תומכת, חברות טובות וציונים...
