"טוווו" שמעתי את צליל הצפצפה וחשתי במשהו מלטף לי את הלחי בעוד ששכבתי על המיטה וניסיתי לקרוא את החומר מהמחברת למבחן מחר.
הרמתי את עיני מהמחברת וראיתי את דניאל יושב על קצה מיטתי נושף במשרוקית הצבעונית שמוציאה אחריה סליל נייר צבעוני שליטף את לחיי "אידיוט" אמרתי בשעשוע ונדתי בראשי שראיתי אותו חובש כובע יום הולדת ובפיו המשרוקית הזו. ילד קטן.
"אני אידיוט?" הוא ירק את המשרוקית על הרצפה וזכה ממני לגלגול עיניים. "אמא שלך היא הבן אדם היחיד שפגשתי שקונה כובעים ובלונים ושאר החארטות האלה שמישהו חוזר מבית חולים."
"היי בלי לערב הורים" אמרתי בצחוק והוא הרים את ידיו כחף מפשע.
"סליחה גברת" הוא נעצר באמצע המשפט והסתכל במבט חטוף במחברת הביולוגיה שלי "פוטוסינתזה" השלים את המשפט.
עשיתי קול בוכה ודפקתי את המחברת בראשי בייאוש "אין לי כוח לחומר הזה"
רטנתי.
הוא עקף את המיטה כך שיגיע לצד הריק שלידי וקיפץ עליה, כך שנשכב עליה כשידיו משולבות מאחורי עורפו.
"אני עדיין לא מבין למה בחרת בביולוגיה, זה סתם המון חומר שאף אחד לא באמת צריך" הוא שילב את רגליו זו על זו ואמר בנונשלנטיות חצי צוחק חצי מרוצה מעצמו.
"חוץ מ.." הוא הסתכל עלי במבט זומם
"חוץ ממה?" פתחתי את פי בהתגרות, מנסה לגרום לו להגיד את זה, תימן.
"הקטע הזה שמסבירים לכם שם איך מביאים ילדים לעולם, זה באמת חשוב" היה ספק גיחוך בדבריו.
"דביל!" הוא הסתובב חצי סיבוב ונשען על אמתו כך שיהיה רכון מעליי.
הרגשתי את נשימותיו עליי, וזה הרגיש חמים וטוב.
"אוצר המילים שלך מצומצם היום" הוא נשאר במבט קר בפניו, אני יודעת לאן הוא מנסה לחתור.
"מה אתה רוצה שאגיד?" משכתי בכתפי בתמימות.
"את שכבת איתו?" הוא פתאום ירה את זה מפיו, ככה בישירות. בכלל לא התלבט או אפילו לקח נשימה לפני כן.
הסתכלתי עליו מבוהלת, אמנם ידעתי לאן השיחה הזו חותרת אבל לא ידעתי שהוא יביא את זה ככה, ישר לפנים. בישירות גלויה.
"טוב תוריד את הכובע הזה, אני לא יכולה לדבר ברצינות שהדבר הזה על הראש שלך." הוא חייך במבוכה, הוא אפילו שכח שהוא נראה כך. הוא רכן אליי עוד קצת, נותן לי גישה לראשו, ומשכתי את הכובע ממנו.
"עכשיו אני רציני מספיק?" הוא שאל ספק בציניות ספק בעצבנות.
"אני..." לא אהבתי לדבר על הדברים האלה, בטח שלא עם דניאל. כל הדבר הזה חדש לי. מוללתי את הגומי שקשור לכובע בין אצבעותיי, לא ידעתי מה לעשות עם גופי בעקבות האי נעימות שהייתי שרויה בה.
"כן, שכבנו" אזרתי אומץ והרמתי את עיניי הישר אל עיניו וראיתי את ההלם בפניו.
YOU ARE READING
סיוט יפהפה
Roman d'amour"היא לא מהסוג שלי. היא עדינה וטובה ותעשה הכל בשביל האחר. היא כלכך רגישה שאפילו מילה קטנה תפגע בה. ואני יורה מילים מהפה שלי בלי לשים לב בכלל מה אני אומר, אני חושב שכולם כמוני, בנו סביבם אלפי חומות כדי לא להפגע." יש לה משפחה תומכת, חברות טובות וציונים...
