"יש בי הרבה פחדים סיפרתי רק לך, אל תגלי להוא שיגלה אותך" השעות הקטנות/ניב דמירל.
"עד מתי תשכבי ככה ממורמרת?"
שיר נכנסה לחדר וזרקה את התיק שלה ליד ערימת הבגדים המבולגנת. תמיד היא היתה בלאגניסטית, כמעט כמוני.
מאתמול בלילה אני כאן, כמו שביקשתי- הראל הביא אותי לכאן אחרי כל מה שקרה וישנתי אצל שיר. היא הלכה בבוקר לבית ספר שלה, זה שהיה שלי ואני נשארתי כאן, בבית.את כל היום שרפתי במיטה. הרגשתי סחוטה וחסרת אנרגיה כמו סמרטוט אחרי ניקון טוב.
אם כל זה שאני מרוחקת מהכל ונמצאת במקום הכי מוכר לי עדיין יש לי מועקה בלב. אני לא מפסיקה לחשוב על דניאל.
"קדימה גברת עזבתי אותך אתמול בלילה, אבל עכשיו את קמה מהמיטה שוטפת פנים ומספרת לי הכל!"
שיר מסתובבת אלי שהיא כבר החליפה לבגדי בית ומצווה עליי להתעשת על עצמי.
אני מהנהנת בתסכול, למרות שכל כך הייתי רוצה להמשיך להמרח במיטה שלה ולא לקום.
"בואי שבי" היא טופחת על המיטה במקום הריק לידה ואני נשענת על גב המיטה מכסה את פלג גופי התחתון בשמיכה.
שיר מסתכלת עליי בעיניה החומות הגדולות שיכולות בין רגע להפוך משטותניקיות ומצחיקות לזוג עיניים הכי מקשיבות שיש, זה מה שאני אוהבת בה. היא מהדקת את הקוקו שהיה פעם חום אבל עכשיו חומצן והפך לבולנדי שעל קודקודה ומניחה את ידיה על ברכיי, פניה עוטים מבט מקשיב והיא פשוט מביטה לי בעיניים. אני מרגישה תחושה מוכר ת ונעימה מתמיד והכל פשוט יוצא ממני, כאילו היה כלוא בי כל כך הרבה זמן ונאגר ונאגר ועכשיו זה עומד להתפוצץ, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה להוצא את הפקק וזה נשפך ממני כמו מים.
אני מספרת לה הכל, על היום הראשון בבית ספר החדש, על דניאל, המתח בינינו,הנשיקות שאף אחד לא יודע עליהן, הקרע עם הראל ועל כל מה שהסתבך בכמה חודשים שעברתי מכאן.
אני מסיימת הכל באנחה כבדה.
שיר צובטת את היד שלי
"מה את עושה ?!" אני מרימה עליה את הקול.
"רק בדקתי שזאת גאיה חברה שלי" היא אומרת ומחייכת לעצמה.
אני צוחקת לעצמי ומסתכלת עליה במבט מעורר רחמים, רוצה כבר שתגיד לי מה לעשות. אני חייבת עזרה.
"קודם תרגעי, נחשוב יחד מה עושים" היא עונה בטון בטוח ומבטלת את כל סימני השאלה שבעיני
"מה את מרגישה?" היא שואלת בישירות לאחר שחושבת כמה שניות.
"מה?" אני עונה בבלבול.
"מה את מרגישה, גאיה? את אוהבת את הראל? את שונאת אותו? את נמשכת לדניאל? תגידי מה יש לך הלב" היא דוחקת בי להחליט.
"אני לא יודעת שיר, אני מבולבלת"
היא מגרדת את מצחה.
"זכותך." היא תמיד בעדי. "קחי הפסקה מהכל, מהראל מדניאל תעשי הכל לאט בקצב שלך. אני בטוחה שיגיע הרגע הנכון את תדעי מה לעשות"
"את לא עוזרת לי" אני משלבת את ידי ביאוש ונקברת עוד קצת בשמיכה.
היא מסתכלת עלייך בחיוך מצטער.
"גאיצ'ו הלוי והייתי יכול להכנס לרגע ללב שלך ולעשות שם סדר, אבל אני אפילו לא מצליחה לעשות סדר בחדר שלי" היא מצליחה לעלות לי חיוך על הפנים
YOU ARE READING
סיוט יפהפה
Romance"היא לא מהסוג שלי. היא עדינה וטובה ותעשה הכל בשביל האחר. היא כלכך רגישה שאפילו מילה קטנה תפגע בה. ואני יורה מילים מהפה שלי בלי לשים לב בכלל מה אני אומר, אני חושב שכולם כמוני, בנו סביבם אלפי חומות כדי לא להפגע." יש לה משפחה תומכת, חברות טובות וציונים...
