סיוט יפהפה

פרק 2 - היום הראשון

"באיזה בית ספר תלמדי?"הוא אמר בטון עצבני והשעין את היד שלו על החלון הפתוח
"ראשונים" עניתי
הוא דפק על ההגה בעצבים ולא הבנתי למה, אבל שתקתי.
המשכנו לנסוע, סוף סוף בין כל הבתים בשכונה הזו ראיתי באופק מבנה שמזכיר בית ספר.
התקרבנו אליו עם האוטו, ראיתי שלט ענק "תיכון ראשונים" הבנתי שהגענו.

בחצר התאספו חבורות של ילדים ומלא רכבים עומדים בחניות, זה מוזר לי. אצלנו בבית ספר לא היו הרבה רכבים, רוב הילדים היו באים ברגל או באוטובוס.
לפנינו היו מלא חניות ריקות אבל דניאל נעמד דווקא מאחורי חניה תפוסה והתחיל לצפצף כאילו אין מחר.
"מה קרה?" שאלתי בבהלה
"לקחו לי את החניה" הוא אמר בעצבים,ושוב דפק את ידיו על ההגה. ואז נזכרתי שעשה זאת גם שסיפרתי לו באיזה בית ספר אני.כנראה שדניאל לומד פה גם, ובגלל זה הוא כלכך התעצבן?
"למה אתה לא חונה בחניה ליד?" שאלתי בתמימות,לא הבנתי על מה כל הבלאגן שמסביבו יש כלכך הרבה חניות פנויות.
"היי את, אנחנו רק בתחילת שנה, אז אם את מתכננת על הטרמפים שלי עוד אני מציע לך לסתום" הוא ירק לעברי בארסיות וישר השתתקתי.
"נו כוסעמק" הוא אמר בעצבים ולחץ על ההגה צפירה ארוכה שהרעידה את כל בית ספר.
לא עברה דקה,וראיתי נער בגילנו רץ לעבר המכונית שתפסה את "החניה של דניאל" הילד לא הספיק לפתוח את הדלת כדי להכנס לאוטו, דניאל יצא אליו בעצבים.
הוא הלך לעברו בצעדים כבדים, תפס אותו מחולצתו ואמר לו כמה דברים.
אני מתוך האוטו לא יכלתי לשמוע מה בדיוק,אבל יכלתי לראות מבעד לחלון המכונית איך דניאל תופס את הבחור המסכן מהחולצה וצועק עליו באיומים. דניאל היה כלכך עצבני והילד היה נראה כלכך מפוחד,כל מה שהוא עשה זה היה להנהן בראשו.
דניאל חזר לאוטו
"כל אחד חושב הוא יכול לקחת לי את החניה"הוא מלמל לעצמו בטון עצבני, הנער מיד פינה לו את החניה ודניאל פתאום שם גז כלכך חזק כדי להכנס לחניה שהתפנתה לו שכמעט עפתי קדימה.
הוא כיבה את האוטו ופשוט יצא מהאוטו, עשיתי כמוהו.
נעמדתי סוף סוף מחוץ לאוטו וראיתי את כל המבטים מופנים אלינו, לא הבנתי למה.
הדקתי את האחיזה ברצועות הילקוט שלי מרוב מבוכה, כולם התחילו להתלחשש
עד שדניאל צרח "תורידו את העיניים המזורגגות שלכם ממני!" השאגה שלו,הדהדה בכל חלקה בחצר וכולם ישר הפנו את מבטם לכיוון אחר.

"לכי ישר עד הסוף שם זה ההנהלה, כבר יגידו לך מה לעשות" הוא אמר לי בחוסר חשק והלך בלי שהספקתי אפילו להגיד לו תודה.

הלכתי במסדרון הומה הילדים, כל המבטים ננעצו עליי.
המקום היה ענקי, בכלל לא כמו בית הספר הישן והקטן שלי.
ילדים עישנו במסדרונות וזוגות התנשקו והתמזמזו על גבי הלוקרים או סתם על ספספלים באמצע הרחבה.
נכנסתי להלם, התחלתי ללכת כמה שיותר מהר לחדר המנהלת
"אז מה את החדשה של דניאל" שמעתי חבורה של בנים צוחקים אבל התעלמתי.
אני עדיין לא מצליחה להבין לגמרי, אבל לפי מה שנראה לי,דניאל הוא לא סתם ילד בבית ספר הזה.