סיוט יפהפה

פרק 5 - לילה לבן

"אתה בטוח שאתה לא רוצה להשאר לישון?"
עמדנו במפתן הדלת, הראל עמד ללכת.
"סורי גוגי" הוא השחיל את ידו לרצועה השניה של תיק הגב שלו "אני אצטרך לקום בחמש כדי להספיק לקחת שני אוטובוסים הביתה, להתלבש להתארגן ולהגיע לבית ספר בזמן"
הוא מנה על אצבעותיו את הדברים שעליו להספיק
"אז אל תלך מחר, תשאר לישון פה בחדר שלי." חצי הצעתי חצי ביקשתי.
"איך תחזור עכשיו הביתה בשני אוטובוסים? כבר עשר בלילה" אמרתי בקול דואג. הרמתי את ידי והנחתי את כף ידי על לחיו.
"את יודעת שאני לא אבריז." הוא אחז בכף ידי.
נאנחתי. "אוף אתה כזה חננה" שילבתי את ידיי כמו ילדה קטנה
"כמעט כמוך" הוא נשק לאפי.
"תתקשר אליי מתי שאתה מחליף אוטובוס ואיך שאתה מגיע הביתה" ציוויתי עליו
"טוב אמא" הוא אמר משועשע ומשך אותי אליו יד אחת עטפה אותי בחיבוק וידו השניה ליטפה את גבי.
הנחתי את ראשי על חזהו והרשתי לעצמי להרגע קצת מהיומיים המטורפים האלה.

סגרתי את התיק שהרגע סיימתי להכין בו מערכת. ניגשתי לארון והוצאתי ממנו את הטייץ והחולצה הראשונים שראיתי ונזרקתי על המיטה, הביקור של הראל עייף אותי.
הבית היה עדיין ריק, וכבר כמעט 11 בלילה אפילו הקטנות עוד לא חזרו.
אמא שלי לא ענתה לטלפון שלי מלפני שעה, שהתקשרתי לשאול אותה אם תוכל להקפיץ את הראל הביתה. כנראה שאין טעם לנסות שוב.

קפצתי ממקומי, הייתי כלכך קרובה להרדם ופתאום נשמע בום כאילו נפל בבית עץ.
לא עברה שניה ונשמעו גם רעשים של צווחות וצרחות, מה לעזאעזל הולך בבית הזה?!
קמתי בחדות מהמיטה וירדתי למטה.
אילן ואמא עמדו ליד הדלת של חדר העבודה אילן היה נראה סוער ועצבני ואמא מיואשת לידו מנסה להרגיע אותו בליטופים ומילים מרגיעות.

"מה קרה?" שאלתי בדאגה ניסיתי לשים את את הכעס בצד על כך שכולם נעלמו עד אמצע הלילה ולא טרחו להודיע.
"זה כלום גאיצ'ו תעלי למיטה" אמא אמרה בקול חסר כוחות.
"מה תעלי למיטה? אני הייתי במיטה ושמעתי רעשים ובומים, מה אלו הצרחות האלה ומה הולך כאן?" ככל שדיברתי יותר ויותר ככה הדם שלי זרם יותר מהר, נהייתי עצבנית
אמא שלי הבינה שהיא לא תוכל למשוך אותי ואחרי שלקחה נשימה עמוקה החלה סוף סוף לדבר.

"זה דניאל" פתאום נשמע עוד בום.
"מה יש לו?!" אמרתי בכעס, הוא מופרע!
"הוא יצא מבית ספר ונסע לאמא שלו, כמובן איך שאני ואילן ידענו על זה טסנו לקחת אותן משם אבל זה כבר היה מאוחר מידי"
"מה קרה?" אוי לא.
"הוא גילה שהיא בהריון מחבר שלה, הוא הלך למקום עבודה שלו ופוצץ אותו מכות, עכשיו הבחור הזה, הוא בבית חולים"
פניו של אילן דעכו עוד יותר משהיו קודם

"ועכשיו הוא שובר את כל החדר העבודה, כל הגביעים שקיבלתי מהעבודה וכל הציוד של אמא שלך" אילן הוסיף על דבריה של אימי ביאוש

התמלאתי זעם בכל חלק בגוף, מה נראה לילד הדפוק הזה שהולך ומכניס מישהו לבית חולים ואחרי זה חוזר הביתה והורס פה את הכל?!
לא הגבתי למה ששמעתי, זה העצבים שהניעו אותי.
הלכתי בצעדים כבדים לדלת ודפקתי עליה בחוזקה