סיוט יפהפה

פרק 20 - 36 ביוני חלק ב'

ביד אחת התעודה שלו וביד השניה קופסת גלידה מקרטון, עצרתי במיוחד בגלידריה בקניון, כי אדון דניאל לא מסתפק באלה שמוכרים בסופר.
"דניאל" דפקתי על דלת חדרו שנשארה עוד סגורה מהבוקר.

לא הייתה תשובה. שקט. הוספתי כמה דפיקות.

"דניאל אני פותחת, הבאתי לך את התעודה. כולם שאלו אלייך." גלגלתי לעצמי עיניים כאילו שזה מעניין אותו.

"אני נכנסת" ניסיתי למשוך זמן גם לעצמי, ידעתי שמחכה לי עבודה קשה איתו הפעם.

פתחתי את הדלת והחדר היה חשוך לגמרי, לא הייתה טיפת אור שיכלה להכנס. הוא היה מחניק ומדכא. דניאל שכב על המיטה שהשמיכה מכסה את כולו גם את פניו. כמו הילדים הקטנים, שרצים להתחבא מתחת לשמיכה אחרי שלקחו להם את הצעצוע. אומנם דניאל לא ילד קטן, אבל מבפנים הוא הכי פגיע בעולם. והוא זקוק לאהבה ולתשומת לב עוד הרבה יותר מילד קטן. ואולי לא לקחו לו את הצעצוע, אבל היום הגיע יצור חדש לעולם שלקח לו את אמא שלו. אמא שלו שעזבה את דניאל שהיה שם עוד הרבה לפניו. ואני לא יכולה אפילו להתחיל לעלות על דעתי כמה כואב זה מרגיש.

הנחתי את התעודה על השידה ולידה את הגלידה. ניגשתי לחלון והגפתי את התריסים, מכניסה קצת חמצן ואור לחדר. ואז ניגשתי לחלק הקשה ביותר. לדניאל. אט אט הסרתי את השמיכה ממנו, מגלה באיטיות את פניו. תחילה הוא כיווץ את עיניו, לא רגיל לכמות האור, לאחר ששכב שרוע גאן בחושך במהלך כמה שעות טובות.
פניו היו אדומות כל כך. הוא נראה כמו סמרטוט שסחטו שוב ושוב. "אוי אהוב שלי" קראתי בצער, היה קשה לראות אותו אומלל כך.
התיישבתי בקצה מיטתו והוא הרים רק את פלג גופו העליון ומיקם את ראשו על רגליי. ידעתי שהוא לא רוצה לדבר, אני מכירה אותו.
ידי נטמנה בשיערו ועיסתה את ראשו במעגליות. הוא עצם עיניים ופקח אותן לסירוגין.
"אתה רוצה לדבר?" שאלתי לאחר כמה דקות שהנחתי לו להתפנק עליי, אף על פי שכבר ידעתי את התשובה.
הוא אפילו לא ענה, רק צקצק בלשונו.
"הבאתי גלידה" ניסיתי לרומם את מצב רוחו.
"את הגלידה שלי" חייכתי, הוא מתנהג כמו שיכור, הוא כל כך שקוע בצער ומסוגר בעצמו כמה שעות שלא פלא שהוא כבר פולט שטויות.
הוא שלח ידיים לאחור וטפח קלות על ירכי, לא הגבתי, לא במילים ולא בתנועה. לא הגיוני שהוא רוצה לעשות משהו במצב כזה. לבסוף הוא רק מישש את הדרך והכניס יד לכיס מכנסי שולף ממנו את הנייד שלי.
הוא מקליד את תאריך הלידה של יהלי, שהיה הקוד שלי ונכנס לפלייליסט שלי.
"את חייבת להפטר כבר מכל השירים האלה של השיר שלנו" הוא צוחק עליי בגלל זה תמיד, למרות שעבר הרבה זמן מאז שזה נגמר אני לא מצליחה להפסיק לשמוע את השירים בביצוע של נינט ורן. ודניאל לא מבין אותי.
אני שמחה שהוא הוציא משפט אחד מפיו, גם אם עדיין לא הגענו למה שבאמת קשה לדבר עליו.
הוא מגלל את המסך למטה ובוחר את השיר "שאת איתי".
"אתה סתם משחק אותה, אתה הרי מת על רן דנקר" ניסיתי להקליל את האווירה, אי אפשר לשבת ככב לנצח, צריך להתחחל לפתור את הדברים. והיו הרבה דברים שרציתי להגיד לו.
הוא הרים את ראשו כך שיכול להביט על פניי, "אני מת עלייך" קולו התרצן, הוא אמר זאת מכל הלב.
השיר התנגן ברקע והשרה אווירה של רוגע, דניאל התרפק עליי עוד יותר וידי שהייתה שקועה בשיערו גלשה מטה ועטפה אותו בחיבוק.