סיוט יפהפה

פרק 17 - סרט אימה

"היה לי כיף איתך, תודה" אני מודה בכנות ומקליקה את החגורה שלי.

הוא קורץ לי בחזרה ומפנה את מבטו אל הכביש מתחיל לנסוע.

"אני מוריד אותך בבית ספר עכשיו?" הוא פותח את החלון ומשעין את ידו עליו.

"אותך? אתה לא בא?" שאלתי מופתעת.

"לא אין לי כוח, אני חוזר לישון" הוא ענה בקור רוח, בכלל לא מתייחס ברצינות לדבר הזה שנקרא בית ספר.

"אתה יודע שאתה לא בסדר שאתה עושה את השטויות האלה שלך" אני אומרת, מנסה שקולי יהיה כמה שיותר חברי ופחות מטיף.

"גאיה, באמא שלך אל תחפרי על הבוקר" הוא שוב נהיה קר ומרוחק. ברור זה דניאל, מה חשבתי? הוא קצת נפתח ונהיה רגיש בבית קפה הוא חייב לחזור לתפקיד שלו.

"טוב איך שבא לך" אני חותמת את השיחה, לא רוצה להיגרר לריבים מיותרים.

הנסיעה עוברת בשקט, אני נשענת על החלון עדיין עייפה. אני מסתכלת על דניאל, הרוח נכנסת מהחלון הפתוח, גורמת לבלורית שלו לקפץ על מצחו, הגופיה הלבנה שלבש מתאימה באופן מושלם לשיניו הצחורות. יד אחת שלו נשענת על החלון והיד השניה מונחת בנונשלנטיות על ההגה כאילו הוא נהג של שנים, יש בו משהו שגורם לי לרצות לא להפסיק להסתכל עליו.

"אתה יכול לעצור לי פה" אני מורה לי באצבעי על פינת הרחוב, ככה שלא יצטרך להכנס פנימה ולעשות סיבוב עם האוטו.

"אני מביא אותך עד הכניסה" הוא קובע.

"הגענו" הוא עוצר את המנוע ומעלה חיוך, מפתיע.

"תודה" אני מעלה גם אני חיוך, למרות ההתקף עצבים הקטן שלו ממקודם.

אני עוטה את תיקי על כתפי וקמה מהמושב, יוצאת החוצה וסוגרת את הדלת

"רגע גאיה!" הוא קורא, שניה בודדה לפני שאני סוגרת את הדלת, גורם לי לפתוח אותה

"כן?" אני שואלת בסבלנות, מבינה לפי מבטו המהוסס שרוצה להתנצל על התקף העצבים הקטן שהיה לו מקודם.

כשעיניי פוגשות את שלו מבטו משתנה, הוא שוב נהיה מרוחק.

"אל תספרי לאנשים שהינו יחד בבית קפה" הוא התחרט, ברור שהוא לא יתנצל, זה דניאל האגו זורם לו בורידים, לא דם. למרות שבבית קפה הוא היה כל כך אחר, רגיש ופשוט נחשף בפני הוא שוב חזר להיות מרוחק וקר. כבר היתה לי תקווה שאיזה שהוא מחסום בינינו נפרץ, אבל הוא תמיד מצליח לחזור לסורו.

אני רק מגלגלת את עיניי, טורקת את הדלת והולכת אל עבר הכניסה של בית הספר.

אני מסתדרת במקומי מוציאה את הקלמר ואת מחברת תנך שלי מהתיק, שוב אני מרגישה רטט בכיס. אם שוב ביטלו את השיעור ברגע המאה אני הולכת להשתגע לגמרי!