סיוט יפהפה

פרק 7 - הפינה שלנו

גאיה:

פקחתי עיניים והרגשתי תחושת חום מוזרה, הורדתי ממני את השמיכה וראיתי שהגופית פיגמה שלי עלתה למעלה.
דניאל ישן על הצד והיד שלו כורכת את בטני.
שיט!

למה הסכמתי לזה בכלל?
למה נכנסתי לחדר שלו?
ולמה בכלל הסכמתי להשאר לישון איתו
ואיך לעזאזעל הוא חיבק אותי מבלי ששמתי לב?!

התנשפתי בעצבנות וזרקתי את היד שלו ממני.
הוא סוף סוף התחיל לזוז מהתנוחה שהוא ישן בה ולהראות סימני התעוררות.
הוא התמתח ומזל שבו בזמן קמתי מהמיטה כי הוא היה עולה עליי.

"למה קמת?" הוא אמר בפיהוק וסיים להתמתח
"יש לנו בית ספר אם שכחת" עניתי בעצבים. אני לא יודעת על מי אני יותר כועסת על עצמי או עליו.
"חחח אבוד לך מותק, השעה 12 אנחנו לומדים עוד שעה עד שתתארגני תצטרכי לחזור" הוא צחק לעצמו והתרווח במיטה
"מה?! זה לא קורה לי!" תפסתי את ראשי בין ידיי
"איך לא קמנו?!" הפנתי אליו את האשמה
"ישנו טוב ביחד" הוא חייך אליי
"אבל זה לא הגיוני, יש לי שעון מעורר שמעיר מתים! איך לא קמתי ממנו?!"
"אה זה פשוט...כיביתי אותו?"
"אתה עשית מה?" הרגשתי איך הדם מתחיל לזרום לי במהירות בכל הגוף ואיך אני נהיית אדומה
"כיביתי אותו" הוא אמר כבדרך אגב
"למה עשית את זה?!"

דניאל:
אחרי כל הסערת רגשות שעברה על שנינו הרגשתי שאני חייב אותה לידי.
יש משהו בשקט שלה שעושה אפילו אותי רגוע.
באופן בלתי צפוי נכנסו שנינו לאותה מיטה, היא התכרבלה בתוך עצמה ואני הרגשתי יותר בנוח.
שכבנו פנים מול פנים.
פאק, היא כל כך יפה.
היא חייכה אליי והחזרתי לה חיוך ולאט לאט היא נרדמה.
הנשימות שלה נעשו כבדות והיד שלה נשמטה לצד הכרית.
הריסים הארוכים שלה כיסו את עיניה ושיערה התפזר על כל הכרית והפיץ ריח כל כך נעים.
רק מלהריח אותו אני יכול להרגע, אני יכול להסניף אותו כל היום.
לא רציתי שהיא תלך, לא רציתי שהיא תעזוב.
אני בקושי מכיר אותה, אבל יש בה משהו. בתמימות שלה או בטוב שלה או שאני לא יודע במה שגורם לי להרגיש כאילו אני בעולם אחר.
היא ישנה לידי בפיגמה הורודה שלה שתואמת לשפתיים מלאות הצבע שלה וזה נותן אשליה שכולם בעולם כל כך טובים כמוה.
בתוך כל הבלאגן בחיים שלי, הצרחות, המכות, פרידות גירושין, שירן ושוב צעקות וריבים ועוד ריבים ולקינוח עוד ריבים. כל כך חסר לי שקט. ושאני עם גאיה אני יכולה פשוט לשתוק ולהרגיש עם זה הכי בנוח.

צליל מעצבן של שעון מעורר נשמע,
כוסאמק השעון הזה יכול לעורר מתים!
הבטתי הצידה וראיתי את גאיה ישנה לידי היא נראתה כמו מלאכית, כל כך שלווה לא יכלתי להעיר אותה.
כיביתי את השעון, הצטנפתי בתוכה והמשכתי לישון.

"אתה עשית מה?!" היא שאלה בעצבים אחרי שגילתה על מעשה התוכחה שלי.
הניחריים שלה התנפחו והיא האדימה.
בניגוד לשירן שכשהיא מתעצבנת האדמה רועדת, שגאיה מתעצבנת זה מצחיק וחמוד ביחד
"כיביתי אותו"
"למה עשית את זה?!" היא הייתה ממש עצבנית
"רציתי שתשני...את כל כל יפה כשאת ישנה"
"אתה חתיכת מטומטם" היא קמה בחדות מהמיטה ויצאה מהחדר.
צחקתי לעצמי על 'ההתקף עצבים שלה', נתתי לעצמי להתכרבל במיטה עוד כמה דקות ואחרי כמה סידורי בוקר ירדתי לחפש אותה.