סיוט יפהפה

פרק 40 - קופיקו

ובפעם האחרונה... קריאה מהנה  ⁦❤️⁩

***

תשעה חודשים אחרי
אפריל, ערב פסח.

"פיצית תשתתפי גם את יהלי באייפד שלך, אני מתחיל ליסוע" דניאל פנה אל ליבי שישבה במושב האחורי לצד יהלי. מחכה לנו נסיעה די ארוכה והוא בטח לא צריך צעקות וצווחות שיוציאו אותו מריכוז בכביש.
היום ערב פסח, ליל הסדר.
אילן ואמא שלי לא מפסיקים לבלות וגם החג הזה הם יצאו לחופשה. כל פסח הם יהיו על קרוז מפנק וישוטו מחוף לחוף באירופה. עם כמה שאני מקנאה בהם אני הכי שמחה בשבילם. הם ההורים הכי טובים, כל אחד בנפרד לילדיו ושניהם יחד לכולנו ומגיע להם, לשניהם, את הכי טוב בעולם.
דניאל ואני הסכמנו לשמור על הבנות, ככה הם יכלו לצאת לזמן איכות רק שניהם. 

את ליל הסדר אנו עושים אצל שרון, אמא של דניאל. יחד עם אדם ולידן הקטו שהוא כבר בן תשעה חודשים.

מאז הברית היחסים בן שרון לדניאל רק הולכים ומשתפרים.
הם מדברים כמעט כל יום בטלפון, ונפגשים פעם בשבוע, אפילו דניאל ואני נסענו לישון שם בכמה סופי שבוע.
אין ספק ששרון נלחמת בשיניים שלה כדי להחזיר את היחסים עם דניאל לקודמם. גם כשהוא קר כלפיה או עצבני היא לא מתייאשת, היא בולעת הרבה צפרדעים וסולחת הרבה פעמים על מנת שהיחסים יסורו להיות כפי שהיו, או לפחות קרובים לזה.
ייאמר לזכותה שהיא מנסה בכל דרך אפשרית להגיע אליו ולהראות לו שאכפת לה ממנוּ. היא מקפידה לאחל לו בהצלחה לפני כל מבחן היא לא פספסה אפילו אחד, בכל פעם שהם נפגשים הוא חוזר הביתה עם חולצה חדשה או סתם עוגה שאפתה במיוחד בשבילו. פעם אחת אפילו הוא חזר עם זוג כרטיסים לסרט בוי.אי.פי שקנתה במיוחד לשנינו.

כמובן שגם דניאל עושה מאמץ, לא פשוט לשכוח את כל משקעי העבר לשים הכל בצד ולהתנהג כאילו כלום לא היה. אני חושבת שמה שמחזיק אותו זו העובדה שמעבר להכל קיימת בו הכמיהה הזו לכך שתהיה לו אמא בתמונה, בדרך כזו או אחרת.
אשקר אם אגיד שהכל הולך חלק, למרות ההתאמצויות של שניהם יש הרבה פעמים מעידות ואף נפילות. הוא מתעצבן על מילה שזרקה, או לפתע הכעס גועש בו מחדש וקשה לו להגיע למפגש שלהם אבל אני לא מוותרת לו. אני רואה כמה מאושר הוא חוזר אחרי הפעם הבודדה הזו בשבוע שמתראה איתה, אני יודעת שזה עושה לו טוב גם אם זה בהתחלה קשה.

ליבי ויהלי עסוקות מאחור במשחק באייפד, הרדיו משדר שירים לפסח ואני מחזיקה בשתי ידיי את העוגה שעל ברכיי על מנת שלא תיפול ממהמורות בדרך.
שרון גרה במרחק של כמעט שעה נסיעה מאיתנו. הדרך ארוכה והיום היא גם עמוסה ופקוקה.
דניאל מרוכז בכביש יד אחת שלו מחזיקה את ההגה וידו השניה שעונה על החלון, מידי פעם הוא מחטיף מבט לכיווני ומחייך.

"מתי מגיעים" קולה הצווחני של יהלי מגיח מהמושב האחורי.

"הנה היא התחילה" דניאל ממלמל לעברי ואני מצחקקת, אמנם יהלי היא אחותי הקטנה אבל, ללא ספק שבהתנהגותה הקופצנית וחסרת הסבלנות היא מזכירה את דניאל.