סיוט יפהפה

פרק 18 - רק חצי חיוך

" יש לך קשר משפחתי, לאמזלג אילן, נכון?" רופאה עדינה עם קארה בלונדיני וציפורניים מטופחות פנתה לדניאל.

"כן" הוא הרים את הראש מכתפי כדי לדבר עם הרופאה.

כבר ישבנו כמעט שעה ככה בחדר המתנה של טיפול נמרץ. דניאל היה מיואש לגמרי וכל הזמן הזה הוא לא הוציא הגה מהפה, הוא רק הניח את ראשו על כתפי ובהה. אני לא רציתי לדבר, מההיכרות הקצרה שלי איתו אני יודעת שבמצבים כאלו הוא צריך לחשוב עם עצמו, ושום קלישאות ומילות עידוד מאחרים לא יעזרו לרומם את מצב רוחו. אגב, זה מוכר לי טוב, גם אני כזו.

"מה אתה בשבילו?" היא חקרה את דניאל תוך כדי שהיא מוציאה מהכיס בחלוק הלבן שלבשה עט, מתחילה לרשום בעזרתו בתיקייה, כנראה שזה התיק הרפואי של אילן.

"סבא שלו" הוא התחכם איתה, הוא כבר היה עצבני מכל ההמתנה הארוכה הזו.

הרופאה המסכנה כיווצה את גבותיה, והתחילה לגמגם, היא לא היתה מוכנה להתקפה הזו.

"הוא הבן שלו" קבעתי והיא הנהנה, רושמת בתוך התיקייה, אני הסתכלתי על דניאל והנדתי בראשי. ראיתי שהוא כבר מאוד מתוח, הבעת פניו הייתה עצבנית.

"אוקיי אם כך, אני צריכה לדבר איתך" היא הרימה את עינייה מהניירת שלה והסתכלה אל עיניו.

"רק שנייה" סימנתי עם ידי, מונעת ממנה להמשיך לדבר.

רצתי בריצה קלה ומהירה לקצה המסדרון, שם אמא ישבה עם אידית.

"אמא בואי, יצאה אלינו רופאה!" קראתי, קצת לחוצה.

"הו ברוך השם!" היא התנשפה, והחלה לאסוף בחיפזון מהספסל שישבה עליו את כל הדברים שכבר הספיקה להוציא מהתיק הגדול שלה, שהיא שמה בו את כל הבית בערך.

"לכי, אני מיד אבוא עם הדברים" אידית הסתכלה ברוך על אמא, החברה הכי טובה שלה וכמו תמיד הצליחה למקד אותה בתוך כל הבלאגן. 

אימא הנהנה וקמה, הולכת אחרי אל עבר הרופאה.

"מה קורה איתו?" אמא שלי מיד כשראתה את הרופאה, התנפלה עליה בקולה הדרמטי.

דניאל עדיין ישב על הספספל שישבנו עליו עוד קודם, הוא דרוך ורגלו מקפצת במקומו, אך מבטו בעיניים עדיין קר.

"אוקיי, אילן יצא מהצנתור, ומצבו יציב" הרופא קבעה ומתחה חיוך קטן על שפיה.

"הו תודה לאל, תודה לאל" אמא שלי קראה תוך כדי שהיא מתנשפת, ומנגבת את מצחה שכבר הצטברו עליו כמה אגלי זיעה מרוב המתח שהייתה שרויה בו.

הרופא הסתכלה על אמא שלי במבט מרחם והמשיכה לדבר "המצב של אילן בהחלט יציב, והוא יצא מכלל סכנה, אבל הוא עדיין לא בהכרה" הקול שלה הפך פתאום ממעודד למאוכזב.