GET OUT OF MY MIND

פרק 22-

אני ובראד יוצאים מחדרי אחרי שצחקנו קצת על מה שהולך לקרות. אנחנו מתיישבים בסלון וצופים בטלוויזיה. יש חדשות למען האמת זה לא כזה מעניין אותי אבל אני מחכה למה שיבוא וכך גם בראד.

לפתע דלת חדרה של ג'ייד נפתחת ואני ובראד מסתכלים אחד על השנייה ומתאפקים לא לצחוק. הבחור בשם אדריאן נגלה לפנינו והוא הביט בי ואני החזרתי לו מבט תמים. הוא צעד לקראתנו או יותר נכון לכיוון בראד. מה יש לו מבראד? "יש מצב את מביא לי להתבשם באחד מהבשמים שלך?" אדריאן שואל את בראד ומגרד את עורפו. מה קרה לגבר? גבר עאלק שפנפן אני צריכה לקחת את ג'ייד להראות לה מה זה גברים. "כן בטח" הוא אמר לו ואדריאן חייך לעברו אני לא יודעת אם בראד שם לב אבל חתיכת כוסברה הייתה על שיניו ואני התאפקתי כל כך שלא לצחוק. בראד קם מהספה ולפני שהלך לחדרו החלפנו בנינו מבטים והמבט שלי אמר. 'את הבושם הכי מסריח שלך' והמבט של בראד אמר 'ברור נראה לך שאני יבזבז עליו את הטובים?' ואני צחקקתי לעצמי. אני די בטוחה שלכאן הוא לא יחזור. מקווה שג'ייד לא תרצח אותי.

"תודה" שמעתי את אדריאן אומר לבראד ונכנס לחדרה של ג'ייד. "בכיף" הוא ענה ואחרי זה הגיע לסלון. "הוא מסריח כמו החיים שלי" בראד אמר לי וצחקנו. "ראית את הכוסברה בחיוך?" הוא שאל אותי ואני הנהנתי. "אבוי למי שהתעסק איתך" בראד אמר ואני הנהנתי בגאווה. גירלס פאוור או לא?

הערב הגיע ואדריאן הלך. זה היה הרגע המשמח בחיי נשבעת. "למה זה היה טוב?" ג'ייד שאלה. "מה היה טוב?" שאלתי בתמימות משחקת אותה ראש קטן. "למה הבאת לו את החטיפים שלי? הוא טחן אותם כמו בהמה" היא אמרה ובראד החניק צחוק. "לא יודעת זה מה שהיה" עניתי מתאפקת שלא להצטרף לבראד. "איף הוא גם היה מסריח אחרי זה" היא אמרה ואני התפרצתי מצחוק. "ראית את הכוסברה על השן?" ג'ייד שאלה אותי ואני הנהנתי והיא הצטרפה לצחוק שלנו. "אז הוא לא יחזור יותר אה?" אני שואלת את ג'ייד. "לא חושבת" היא אמרה. "אני במילא בקטע של המדריך גלישה שאיתי" היא אמרה לי. "מצוין לכי לכבוש אותו" אמרתי לה. צלצול נשמע מהטלפון שלי. "כבר באה" אמרתי והלכתי לחדרי. לקחתי את הטלפון שלי ועל צג המסך היה כתוב ראיין. מה הוא רוצה ממני בערב? עניתי לו. "היי" הוא אמר לי. "היי" עניתי לו. "את זוכרת עוד עשרים דקות?" הוא שאל מוודא. מה יש עוד עשרים דקות? "ברור שאני זוכרת איך אפשר לשכוח" אני עונה. "כבר חשבתי ששכחת את הדייט שלנו" הוא אמר ואני פקחתי את עיניי בבהלה. שיט שיט שיט הדייט שצריך להיות בשמונה ועוד עשרים דקות שמונה. אני בחיים לא אספיק להתארגן. "טוב אני בדיוק באמצע להתארגן" אני אומרת לו מנסה לזרז את השיחה. "אוקיי אני אתקשר אלייך" הוא אמר ואני אישרתי.

"ג'ייד!!" צעקתי מחדרי. "מה?" היא קראה ורצה לכיווני. "שכחתי שיש לי דייט היום ואין לי מה ללבוש ונשאר לי רק עוד עשרים דקות בבקשה תעזרי לי" אני אומרת לה והיא מהנהנת. אני התחלתי להתאפר הכי מהר שאני רק יכולה. מייקאפ, קונסילר, פודרה, ברונזר, סומק, איילינר עלוב בלי כנף, מסקרה ואודם כהה שימשוך תשומת לב וכך אנשים לא הסתכלו לי על העיניים אלה על השפתיים.

בזמן שאני התאפרתי במהירות שלא אופיינית לי כלל ג'ייד עזרה לי בלבוש. "מצאתי" היא אמרה כאשר מצאה לי מה ללבוש. ג'ינס ארוך ושחור וחולצה ארוכה ודקה שכתוב עליה: 'I WAKE UP LIKE THIS' ברצינות ג'ייד הכי טוב שלך? רציתי להגיד אך לא היה זמן ליותר מידי דיבורים ופשוט לבשתי את מה שהיא נתנה לי. לבסוף חידשתי את הבושם שהספקתי כבר להתיז על עצמי היום. "אני מוכנה.. אני חושבת" אמרתי לג'ייד והיא הנהנה. "את מוכנה" היא קבעה ואני חייכתי לעברה. השעה הייתה שמונה וחמישה טוב איחור אופנתי לבחורה שלבושה בלבוש לא אופנתי כלל וכלל לא יזיק נכון? צלצול הטלפון שלי נשמע שוב. זה ריאן. "היי" אני פותחת את השיחה. "היי" הוא אומר. "אני מחוץ לדירה שלך" הוא אמר. "אוקיי אני יוצאת" אמרתי לו וניתקנו את השיחה. "ביי" אמרתי לבראד וג'ייד. "תודה ג'ייד" אמרתי לה כדרך אגב ויצאתי מהדירה.

"היי" ראיין אמר לי ברשמיות. "היי" החזרתי לו. אחרי שיצאנו מהמעלית ונכנסנו למכונית של ראיין הרשתי לעצמי לדבר. "אתה הולך להגיד לי לאן הולכים?" שאלתי. "לא" הוא ענה בפשטות ואני שתקתי מפנה את מבטי לחלון. בשלב מסוים של הנסיעה הרגשתי את ידו מונחת על הירך שלי. הזזתי את ידו באלגנטיות לא מעוניינת במגע כרגע. נכון שכבנו כבר והיו נגיעות והכל אבל זאת הייתה טעות ועכשיו אנחנו מתחילים את הכל מחדש.

"הגענו" הוא הודיע והחנה את המכונית. הגענו לים. מזל שאני בבגדים נוחים. לא אופנתיים אבל בהחלט נוחים. פתחתי את החגורה ויצאתי מהמכונית כאשר הוא אחרי. התחלנו ללכת כאשר אני אחריו וכשהוא הבחין שאני לא מוצאת את עצמי הוא אחז בידי מה שהעניק לי קצת ביטחון.

אחרי הליכה שנמשכה בערך חמש דקות התיישבנו על החול. אין אוכל? חשבתי לעצמי אך פתאום הופיע מולנו מלצר שהגיש לנו שתייה. "תודה" הודיתי לו והוא הנהן והלך. נפלנו לשתיקה. אף אחד לא דיבר נטו החלפת מבטים. וכל השאר היה בהייה בים. הרוח הייתה קרה אך למזלי הייתי עם חולצה ארוכה שהפכה את הקור להרבה יותר נסבל.

"לפעמים השתיקה יפה" ראיין פתח את פיו. "כשאתה צריך אותה" המשכתי אותו והוא לא הבין. "לפעמים השתיקה יפה כשאתה צריך אותה" הסברתי והוא הנהן. "במקרה שלנו אנחנו די צריכים אותה" הוא אמר ואני הנהנתי מאשרת דבריו ואחר כך לוקחת לגימה מהמשקה שהמלצר הגיש לי. אלכוהול זה לא היה אך זה לא היה גם חסר. אף פעם לא אהבתי להישתות. היה לי את הריקוד. הדבר היחיד שיכול לשכר אותי ולהוציא ממני דברים טובים. "מה עם האודישנים?" ראיין שאל לפתע בהתעניינות. "התקבלתי כמו שאתה יודע ועכשיו אני מחכה להמשך.." אני עונה לו. "ואת אוהבת את זה?" הוא שאל מוודא. "זה כל החיים שלי.. בערך" עניתי לו. "אז אני שמח בשבילך" הוא אמר מעלה חיוך על פני.