התפרקות בנשיקה

☆ פרק 1

מכירים רגעים של בדידות? רגעים שאתם מרגישים בהם לבד, לגמרי לבד. רגעים שאתם מרגישים את המועקה עומדת לכם בגרון ורוצה רק להתפרץ החוצה. שאתם רוצים לצעוק או לבכות או לעשות כל דבר אחר כדי להתפרק ולגרום למועקה הזאת להיעלם..?

אני יושבתי לי, בוהה במחשב. זה לא שיש לי הרבה מה לעשות. הבית ריק. כמו תמיד. ההורים עובדים כמו חמורים בעבודה עם משכורת דלילה וחסרת משמעות. אז הם חוזרים רק בלילה, ממש מאוחר.. לפעמים אני שומעת אותם נכנסים, לפעמים הם אפילו לא חוזרים, מנסים לנצל עוד כמה שעות עבודה.. הכל הפך כבר למן שגרה כזאת, מעיין מנטרה חוזרת כזאת שבה אני צריכה להעסיק את עצמי כשהבית הקטן שקט ודומם.

כשצליל ההודעה נשמע מהמכשיר הקטן שההורים שלי עוד מוצאים לנכון לקרוא לו פלאפון אני מקפצת מהכיסא וחוטפת אותו מהמיטה.

'מקווה בשבילך שהתאמנת על הצעדים, חזרה מחר בשלוש' סטפני שולחת, היא שונאת אותי. היא תמיד שנאה אותי.

אני מגלגלת את עיני ונאנחת. קמה ממיטתי ולובשת בגד ים משולשים שחור ופשוט עם גופיה לבנה ושורט ג'ינס קצרצר עם קרעים, אני מפזרת את שיערי השחור והגלי ומציצה במראה שבחדרי, עיניי השקד הקטנות שלי נוצצות והגוף השדוף שלי נראה מגוחך בבגדים שאני לובשת עד כדי כך שאני רוצה לצרוח.

החיים שלי חסרי כל רגש, חסרי אקשן, חסרי אהבה, חסרי משמעות...

אני חייבת להתפרק.

כשהשעון מורה על שעות הצהריים המאוחרות אני יוצאתי מביתי. אני מתקדמת לעבר החוף מהערבי שדיי קרוב לבית שלי, מה שגורם לי להגיע לשם תוך כמה דקות בודדות. יש שם מעט אנשים. חלקם זקנים וחלקם ילדים.. אני מתעלמת מהם וחולפת על פניהם, מתקדמת והולכת על החול שהיה עדיין חם מהצהריים הלוהטים של מליבו.

כשאני מגיעה לסוף החוף אני מתיישבת על החול הרך. אני מעיפה מבט אחרון על כל האנשים האחרונים שנותרו וכבר מתכוונים ללכת וחולצת את כפכפיי הפשוטות, מחזיקה אותן בידי. אני משתחלת בפתח הקטן שבחומה המפרידה בין החוף המערבי לצפוני ותוך מספר שניות כבר נמצאת בצידה השני של החומה. בחוף הצפוני.

החוף הצפוני ריק לגמרי, הוא לא חוף פעיל במיוחד. הוא תמיד היה נטוש, מדי פעם מסתובבים בו נוודים או דייגים שמנסים את מזלם אך מתייאשים אחריי זמן קצר בלבד בשל חוסר הדגים המשווע שיש שם. גם את החוף הצפוני אני עוברת, מגיעה אל המזח הישן..

דמות מוכרת וגברית יושבת שם, הוא מביט אל עבר האופק ו.. לעזאזל, הוא נראה כמו מלאך. אני מחייכת לעצמי.

שיערו הבלונדיני יפיפה כל כך ועף עם הרוח הנעימה והחמה, עיניו התכולות נעוצות בים שהתחיל להחליף את צבעיו והוא לא מנתק את מבטו אפילו לשנייה מהנקודה הדמיונית שיצר לו באופק. אני מתקדמת אליו במהירות. הוא לא מבחין בי, מוטרד במחשבותיו ועדיין נועץ את מבטו בים הרגוע. אני מתיישבת לידו בשקט.