התפרקות בנשיקה

☆ פרק 28

מליבו הייתה ידועה במזג האוויר הנוח שלה. אולי בגלל זה תמיד אהבתי אותה. אולי בגלל זה אף פעם לא רציתי ולא תכננתי לעזוב אותה. 

תמיד ראיתי את החיים שלי כאן, בקליפוניה. לא חשבתי אף פעם לעזוב את לוס אנג'לס. וכשדין אמר לי שגם הוא מתכן להישאר. דיי שמחתי. חשבתי שאולי עוד יש סיכוי שמה שיש בנינו יישאר. ישמר. לא יהפוך עד כדי כך לנוסטלגי. כי ידעתי שכל זה ייגמר, אבל לא רציתי.

והנה עכשיו, אנחנו יושבים באחת הפעמים האחרונות שלנו ביחד. ומזג האוויר גם הוא לא מזהיר, מה שמוריד את התקוות שלי לחול ומעיף אותן עם הרוח הקרירה שלא מפסיקה לנשוב בנינו ולהזכיר לי עד כמה אנחנו לא צמודים אחד לשני.

ואני לא יודעת עוד כמה זמן זה ייקח, אבל מה שאני כן יודעת. זה שזה רק עניין של זמן. רק עניין של זמן עד שכל אחד מאיתנו ילך לדרכו וישאיר את כל זה מאחור. את השקיעה, את המזח, את ההתפרקויות. הכל. רק משהו אחד יישאר. הלב השבור ההוא. הלב השבור ההוא שדין חרט על המזח. כן. הוא לא יישאר חרוט רק על המזח, אלא גם עמוק בתוך הלב שלי. חרוט שם ויזכיר לי כל פעם מחדש עד כמה אני מאוהבת במישהו לא בר השגה כמו דין.

עבר בסך הכל יום מאז המפגש עם נואל. דין דאג להחליף איתו פרטים ודיבר איתו. אני עדיין הייתי אנטי- אבל הסכמתי. לא מנעתי מהם לדבר ולסדר את העניינים כי לא היה טעם. חוץ מזה שהייתי עסוקה בלחשוב על דין. הוא דאג לי. חשב עליי. עליי ולא עליה. וזה חימם לי את הלב.

"מתי אתם יוצאים?" קולו של דין נשמע בצרידות ואני יודעת בדיוק למי הוא מתכוון, הוא בוהה באופק. בטח חושב עליה. 

"מחר" אני פולטת. והוא מהנהן. אני מביטה בו, רוח קרירה עוטפת את שנינו בשמיכת אוויר נעימה ושיערו הבלונדיני של דין עף וגורם לו להיראות כמו כליל השלמות. ידיו אוחזות בקצה המזח בחוזקה והוא מכווץ את גבותיו ואז בולע את רוקו.

"לאן?" הוא שואל, שוב קולו צרוד. ומשום מה זה נשמע אפילו טוב יותר. מושך יותר. סקסי יותר.

אני משחקת באצבעותיי ומתמלאת סומק, "החלקה על הקרח" אני כמעט ולוחשת. מרימה בהיסוס את פניי אל דין. אני יודעת שהוא לא אוהב את זה שאני מתכוונת לצאת עם תום. אני יודעת שהוא לא אוהב אותו. אני לא יודעת למה. אבל זה פשוט ככה. 

דין מגחך בשקט, הוא פונה להביט בי בחדות ומנתק את מבטו סוף סוף מהרקיע. "ברצינות?" הוא שואל ואני מהנהנת.

"זה פתטי" הוא זורק ומחזיר את מבטו אל הרקיע השחור. אני מכווצת את גבותיי בכעס, "תפסיק עם זה דין".

"להפסיק עם מה בדיוק?" הוא שואל. מביט בי שוב בחדות.

אני נאנחת, "אל תהרוס לי את המצב רוח" אני מבקשת בשקט ומשפילה את מבטי. דין מתקרב אליי, וצמרמורת לא מוסברת עוברת בכל גופי. אני מתנערת מעט. עוצמת את עיני וכשדין עוטף אותי בידו אני כמעט ונצמדת אליו.