התפרקות בנשיקה

☆ פרק 30

להגיע לבניין האצטדיון לוקח לי 5 וחצי דקות בדיוק. ואני סופרת. כי אני מפחדת לאחר לדין.

וזה מצחיק, כי אני תמיד נכנעת למעט תשומת הלב שהוא נותן לי בזמן כשבשבילו כל זה רק כדי להעביר את הזמן. לו בכלל לא אכפת. אני מאמינה שהוא אפילו לא הולך להעריך את זה שביטלתי בשבילו דייט שחיכיתי לו דיי הרבה זמן.

כשאני מגיעה למעלית אני לוחצת עליה בהיסטריה. אני לא יודעת ממש למה, אבל אחרי הפרידה שלנו אתמול במזח לא יכולתי להירגע, אותה מועקה מטונפת טיפסה אל גרוני וחנקה אותי מכל כיוון. הייתי חייבת להתפרק. השתוקקתי רק לראות אותו כבר, אבל עם זאת, פחדתי שאולי הוא קצת כועס עליי.

כשהמעלית נפתחת בקומה השישית אני כמעט מנתרת החוצה. הקומה השישית מלאה בחדרים. אין לי שמץ של מושג למה כל חדר נועד, וזה גם לא ממש מעניין אותי. הדלת היחידה שאני מחפשת היא A2, שבינתיים לא נראית באופק.

בעודי עוברת על כל הקומה אני נתקלת במספר אנשים מצומצם בהחלט. איש ניקיון אחד שם. עוד תלמידה לא מוכרת כאן. הקומה גדולה. אך כולם במשחק עכשיו, מחכים, דרוכים. ורק אני כאן. בקומה 6. מנסה לחפש את השחקן הראשי שמשום מה לא נראה לי שהוא ממש קולט שהמשחק שלו עומד להתחיל עוד בערך 20 דקות.

את דלת A2 אני מוצאת בפינת הקומה. והיא עומדת שם. שקטה. נינוחה כלכך. מקובעת אל הבלטות האפורות שעל הרצפה עם שלט צהוב ותמים כלכך. היא לא נראית מהווה סכנה. אבל אני בכל זאת מוצאת את עצמי בולעת את רוקי רגע לפני שאני מתקרבת לעברה.

אני עומדת מולה לכמה שניות, מנסה להצמיד את אוזני אל הדלת כדי לשמוע איזשהו רחש. אבל כלום. שָקט. הכל שָקט.

אני אוזרת אומץ ודופקת שלוש דפיקות חלושות על הדלת, אחר כך פותחת בעדינות את קצה הדלת בחשש, החדר חשוך.

"ד-דין?"

אני נמשכת אל תוך החדר במכה. הדלת נסגרת בטריקה ולאחריה קול המנעול נשמע. הדלת ננעלת. ועוד לפני שאני מספיקה להבין מה קורה זוג ידיים גדולות ומוכרות מרימות אותי על מה שאני מזהה כשולחן והנשימות המתוקות והחמימות שלו מורגשות על פניי הקפואות. אני קופאת.

"את באמת כאן.." קולו גורם לצמרמורת לעלות בכל גופי. ידיו תופסות בפניי והוא מלטף, לאט, גורם לכל עורי לסמור. ואני לא מצליחה להבין איך הוא בכלל רואה את פניי. הכל חשוך. ואני לא רואה כלום.

אבל לא נראה שזה מפריע לדין, כי הוא יודע בדיוק מה הוא עושה. כאילו הוא רואה אותי. כאילו הוא יודע היכן כל חלק וחלק בגופי נמצא הוא נצמד אליי, מתמקם בין רגליי וללא כל קושי מאתר את שפתיי וטורף אותי. ידיו עדיין על פניי ושפתיו נוחתות על שפתיי בעוצמה כזאת שגורמת לי להיאנח את תוך פיו.

אני לא יכולה לעצור את עצמי, אני מרימה את ידיי אל החשכה ומגששת כדי להגיע אל פניו האלוהיות, כשאני מוצאת אותן אני מעבירה עליהן את ידיי ומלטפת אותן גם אני, עוברת על הזיפים הקטנטנים של דין ולא מנתקת משפתיו אפילו לרגע.