אם הייתי מתה והיו אומרים לי שאני צריכה לבחור זיכרון אחד אותו אזכור פעם אחר פעם אחר פעם אני לא יודעת איזה זיכרון הייתי בוחרת. אבל דבר אחד אני יודעת. הזיכרון הזה היה כולל את דין. אולי זה הייתי בוחרת את הפעם הראשונה שהבנתי שאני סוף סוף לא לבד, או את הפעם ההיא שהתפרקנו בתוך מצולות האוקיינוס מוקפים בדגים ואלמוגים ששומרים איתנו על הסוד הכי גדול שלנו ולא אומרים דבר לאף אחד, אולי בכלל הייתי בוחרת את הפעם הראשונה שהתפרקנו...
כשזיכרונות ממלאים את ראשינו אנחנו לא מסוגלים להפסיק. נזכרים במילים יוקדות ורגעים טובים שאנחנו שומרים אך ורק לעצמנו. סודות שלא העזנו לספר לאף אחד ודברים שיישארו איתנו תמיד עד הקבר. אני עוצמת את עיני כשאני מרשה לעצמי לשכב על רגליו של דין אחרי שאני מרגישה שלא עשיתי זאת כלכך הרבה זמן.
הצחוק המתגלגל שלו ממלא את האוויר הקריר של הערב בחום שלא נגמר כשאנחנו נזכרים באחד מהימים הטובים שעברנו יחד. שתי הדמעות הקטנטנות שהיו על לחיו נעלמו כלא היו, התייבשו על עורו הלוהט. הוא מביט בי בעיניו התכולות ואני לא יכולה שלא להתמוגג מהמבט הזה שלו, הוא מחייך אליי, והחיוך המדהים הזה שלו גורם לבטן שלי להתהפך במקומה. איך אדם יכול להיות כזה..מושלם?
ידו הגדולה מלטפת את שיערי השחור. מסלסלת אותו מעט סביב אצבעו כשהוא בוהה בו בהערצה.
"אני אוהב את השיער שלך" הוא מחמיא לי ואני מסתובבת על צידי לכיוון הים השחור, מסתירה את הסומק שעל לחיי.
"אני שונאת את השיער שלי" אני ממלמלת. כנה. בדיוק כמו שהוא היה איתי לפני כמה שעות, כשאמר לי שהוא פוחד שאשאיר אותו לבד. המחשבה על דין יושב לבד בחוף גורמת לגורי לסמור ולצמרמורת לא מוסברת לעבור בכל חלק וחלק מגופי. דין לא יכול להישאר לבד, לא כי אני לא אתן לו. כי הוא תמיד מוקף באנשים. ואם אני לא אהיה שם בשבילו, יש עוד אלפי תלמידים אחרים שישמחו להיות שם בשבילו. ועדיין.. עצם המחשבה עליו לבד מרתיעה אותי. כי אני יודעת מה זה להיות לבד, אני יודעת עד כמה נורא זה. בעיקר לאנשים שלא רגילים להיות לבד.
"למה?" קולו הצרוד של דין נשמע כשמבטו נח עליי, הצמרמורת בגופי רק גוברת כשעיניו התכולות נוצצות לכיוון ודין מרגיש זאת, כי הוא ממהר להצמיד אותי אליו. גורם לי להרגיש בטוחה יותר, השרירים האלה שלו, השרירים השקרנים האלה שלו שהספקתי לקלל ולסלוח להם כלכך הרבה פעמים, לעזאזל עם השרירים האלה שלו.
"כי הוא מכוער... הוא שחור, וגלי, ומכוער." אני ממלמלת ולא מפסיקה להביט אל החושך שמולי. השיער שלי שחור כמו החושך.
דין נועץ בי את מבטו, מבט אטום שאני לא מצליחה לפענח כשאני מבחינה בו אך ורק מזווית עיניי. "יש לך את השיער הכי יפה שראיתי בחיים שלי, אוקיי?" הוא אומר.
YOU ARE READING
התפרקות בנשיקה
Romantikכשאדם רוצה להתפרק הוא צורח, או בוכה, או כותב. אצל קימברלי רייסון המצב קצת שונה, כי הדבר היחידי שעוזר לגוף שלה להרפות ולמועקה הכבדה שבגרונה להתמוסס, היא נשיקה- איתו. ❞ שפתינו נעות בתיאום מושלם. אני עוצמת את עיניי וכך גם הוא. כל המחשבות, החששו...
