ברגע שאני יוצאת מבניין האצטדיון אני קופאת. הרעש מכה בי כלכך חזק שאני צריכה לעמוד כמה שניות במקומי כדי להתרגל לצעקות האוהדים שמכים בי מכל עבר. המשחק עומד להתחיל, ואני ממהרת לתפוס את מקומי בחזרה ליד תום. כשאני מתיישבת, השאלה הראשונה שהוא שואל היא,
"את בסדר?"
ואני צוחקת, כי רוב הגברים היו שואלים לאן הלכתי או למה לא אמרתי כלום. אבל לתום לא אכפת. לתום אכפת שאני אהיה בסדר. וזה מקסים.
אבל עם כמה שהוא מקסים דמותו של דין עולה אל מול עיניי, הרגעים המועטים שחווינו עד לא מזמן מהדהדים בראשי וגורמים לחיוך קל להתפרש על שפתיי היבשות. תום נוגע בכתפיי, מחייך אליי. כנראה חושב שאני מחייכת אליו. אבל אני לא. אני מחייכת אל דין, שלא ממש יכול להבחין בי ברגע זה.
"אני בסדר, רק הייתי צריכה לשירותים" אני מסבירה לו וממהרת לגרד בעורפי במבוכה, "כמו שאתה מבין זאת הפעם הראשונה שלי באצטדיון.. אז קצת התקשיתי למצוא אותו" אני ממלמלת ותום פורץ בצחוק.
"את מצחיקה. פשוט היית צריכה לשאול אותי" הוא אומר ומביט בי בחום. עיניו החומות מביטות בי ושיערו המתולתל במקצת זוהר מאור היציע. אני מחייכת אליו חיוך קטן וביישני, וכשעיניו לא יורדות מפניי אני תחילה להרגיש קצת לא בנוח.
"אתה בוהה" אני פולטת והוא שוב פורץ בצחוק גדול ויפה. כמעט כמו של דין. רק כמעט. אני חושבת וממהרת לנזוף בעצמי על כך שדין שוב גולש למחשבותיי. ההיגיון הבריא שלי אומר שיושב לידי בחור דיי נאה ומאוד אבל מאוד חמוד שבאמת רוצה אותי. שבאמת מקדיש לי תשומת לב בפומבי, כשכולם רואים. ולא רק במזח. מישהו ברמה שלי, אולי אפילו רמה אחת מעליי. אני צריכה לחשוב עליו. לאהוב אותו.
אבל לא. שום דבר מזה לא נראה הגיוני ללב שלי. כי ברגע שקבוצות הכדורסל נגלות מעט ממאחורי הקלעים אני מוצאת את הלב שלי מחסיר פעימה כשאני רואה את שיערו הבלונדיני. והוא רחוק ממני. רחוק ממני שנות אור. ואולי לא רק פיזית, אנחנו שונים בכלכך הרבה מובנים שאני מתקשה להאמין בעצמי לרגע היפיפה כלכך שחווינו בחדר הניקיון הקטן, ובכלל, במזח.
ואני מניחה שככה זה בני האדם. ככה זה כולם. רוצים את מה שאסור, את מה שקשה להשיג. רוצים תמיד את מה שגדול עליהם. רוצים. אבל אף פעם לא מקבלים. לפחות לא ברוב המקרים..
הצרחה הצווחנית שנשמעת מלידי גורמת לי לקפץ, וכשאני מפנה את מבטי אל הנערה שיושבת לידי היא עומדת על רגליה. היא נראית בערך בת 16, אולי 17. היא דיי מפותחת. הרבה יותר גבוהה ממני זה בטוח, חזייה העגלגלים מציצים בראווה מתחת לחולצה הלבנה והצמודה שלה ומכנס הג'ינס שלה מלא בקרעים, טוב, דיי היו יותר קרעים ממכנס..
"דין!!" היא צועקת, ואני מכווצת את גבותיי וממהרת להביט בתום, שמביט בי גם הוא בבלבול ומתאפק לא לצחוק, הוא מעיף אליה מבט קטן ואז רוכן לכיווני.
YOU ARE READING
התפרקות בנשיקה
Romanceכשאדם רוצה להתפרק הוא צורח, או בוכה, או כותב. אצל קימברלי רייסון המצב קצת שונה, כי הדבר היחידי שעוזר לגוף שלה להרפות ולמועקה הכבדה שבגרונה להתמוסס, היא נשיקה- איתו. ❞ שפתינו נעות בתיאום מושלם. אני עוצמת את עיניי וכך גם הוא. כל המחשבות, החששו...
